קורונה טיים
מעולם לא חשבתי שאזכה להיות עורכת סדר

בערב שבת היה פתאום שקט. הילדים נצמדו אלי. הדלקתי נרות ואחרי פיזור חיבוק ונשיקה, בית הכנסת נכנס לי לחדר השינה.

רחלי אייזדורפר , י"ב בניסן תש"פ

רחלי אייזדורפר
רחלי אייזדורפר
צילום: שירי שקדי

יש באוויר קורונה וגם ריח של חג. כולם בכוננות, התכנסות. ובכל זה יש משהו מיוחד. התרגשות אחזה בי כשהתלבשתי, התארגנתי, התאפרתי וירדתי לבילוי היומי- הזבל.

אוויר הרים בירושלים צלול יותר בימים האחרונים, יש יגידו יותר מיין. נושמים את האוויר כשיוצאים החוצה, נעצרים ליד פרח שלא היה שלשום. קולות שואב האבק מהחלונות. שלוליות מים על אספלט הכביש לא מעידות על מזג האוויר, אלא על מכוניות נשטפות לניקוי החמץ.

קובי אפללו הגיע לקשט את הרחוב שלנו בלייב מרפסות. הצלחתי לראות את השכנה עם הכלב מחייכת לי שזה האיש והאגדה ולא תפאורה של תחפושות. העצים שמגיעים עד לחדר הסתירו את הרגע ולא יכולתי לתעד. אז נצמדתי לסורגי המרפסת וזימזתי איתו את שהלב שלי בחר אחרי כל מה שהוא עבר. ותהיתי אם בחרתי או נבחרתי להיות בסטטוס הנוכחי.

בערב שבת, היה פתאום שקט. הילדים נצמדו אלי. הדלקתי נרות ואחרי פיזור חיבוק ונשיקה, הציפורים סיפרו לנו שהשקט ממשיך את השגרה החדשה ובלי הכנה מוקדמת, בית הכנסת נכנס לי לחדר השינה. קבלת שבת זרמה מהמרפסת ממול. "לכו נרננה..." הוא ניסה את מזלו, משל היה נינט בגמר של כוכב נולד. אחרי כמה רגעים שהקול של השכן הדהד לתוך הכרית שלי ורק הציפורים המשיכו, הצטרף המון ברחוב הקטן וענה לו "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי...".

אני מהלכת בהיסטוריה. התורה נכתבת בשעות אלה ואני חלק ממנה. החג הזה כל-כך לבד והוא יהיה שמח באותה מידה, אני בטוחה.

בתחילתה של הקורונה חשבתי שסוף העולם הגיע, שאלוהים ברח והשאיר אותנו בלי השגחה. והעדפתי לקטר על הלבד, על דאגות הפרנסה, על סטטוס הגרושה ולשמור על מעט הפולניות שספגתי בשנות נישואיי.

נאחזתי בכל מה שאפשר כדי לצאת מהמעגל הזה. שיחות עם חברים, מפגשי זום משפחתיים, להמציא את עצמנו מחדש בעבודה ואפילו ניסיון לאחד את המשפחה שהתפרקה.

לקח זמן עד שהבנתי שהקורונה אולי בחוץ, אצל אחרים. אבל הפתרון אצלי. וגם הבחירה אם ככה יראה סוף העולם שלי.

אנחנו במכה ה-12. את עשרת המכות ראינו במצרים. המכה ה-11 היא הרווקות והגירושין, המכה ה-12 זו הקורונה.

כל מכה כזו היא קריאת השכמה לעוד חלק במסע שלנו. לעוד משהו לא מתוקן. והפעם אנחנו לא לבד. לשגרת הבדידות של הגרושים, מצטרפים עכשיו המוני העולם ולומדים מאיתנו את שגרת חיינו, את הבדידות, הלבד. את עבודת המידות והרצון לשינוי.

מה שהקורונה הכריחה אותם, מה שפירוק הבית הכריח אותנו. להכיר את עצמנו. לאתחל הכל מחדש.
ועכשיו בימי קורונה, הבנתי שנבחרתי. לגרושים גם יש שליחות להעביר את המסר. עם תגי יוקרה בימי הנגיף. ולא, זה לא תג גאווה, זה תיוג של מי שעבר חורבן בית ונשאר כדי להיוולד מחדש. תלמדו מהצלקות שלנו. תג של מורה דרך- הדרכה לפטור מהרבנות או איך לחסוך דמעות אם תיצמדו להוראות.
ותג מעבר-הילדים עוברים מאבא לאמא ובתוך החוסר, יש יתרון בימים אלו לאוויר הילדים בין בתי ההורים.
היכולת להעריך את מה שיש ולהודות עליו. פחות לחפש בחוץ, גם אם אפשר. לנסות לשכלל את הקיים ולאמץ את חלוקת ההורות והזמן לבד.

אמרה לי נשואה שהיא ובעלה לקחו את היתרון אצל גרושים ועשו ביניהם חלוקה כמו במשמורת משותפת. הם נהנים מהסדרי ראיה של יום אבא ויום אמא כדי שכולם יתחדשו.

ובתוך כל הכאוס והקורונה, הכל נהיה נוח יותר. פירות, ירקות ושאר סימנים מגיעים לדלת, הגדה משפחתית עם תמונות האחיינים והאחים, חומרי ניקוי, מצרכים לחג.

השנה, יותר קל להתארגן לחג ולהרגיש לבד יחד עם כולם. לא שונה מהכלל או מחוץ למנין. שווה בין שווים, לבד בין בודדים. ויש אנשים עם עיני לב שמבינים שלבד זה כואב ומוציאים את הלב החוצה, גם בימי הנגיף: מחוץ לדלת מחכה מתנה מחבר עם אוכל מחמם לב וזוג חברים שהשאיר מארז אווירת פסח עם טעם בית חב"ד.

חברה אחרת מציעה קמחא דפסחא מתוך התקציב של ביבי, חברה שולחת משחק לילדים, אחות שולחת שמלה לחג. וחברות שולחות מכתבים שכתבתי פעם, מזכירות לי שהייתי גם ילדה. ותמיד אהבתי את המילה הכתובה. תמונות ילדות מטיולים, שולחות געגוע, או הצעה לעזרה וחיבוק מרחוק ואוזן שמחה להקשיב.

ואת נזכרת שאת פחות לבד, שאת בין המון אהובים, שיש לך חגורת ביטחון אנושית, שאת עטופה. והמרפסת כמו הסרט של העונה: סבתא במפגש דרך הזכוכית עם הנכדים מהמדרכה, תפילת המונים מהבתים, מופעי מרפסות עם זמרים מובילים, לייב בסלון עם אומנים, הפגנות ואירועי הוקרה.

העולם מלא בני אדם. הניכור מתפוגג ובתוך הבלבול האישי יש גם מי שזוכרים להרים את העיניים מהמסך, מהחיים ולהיות עבור מי שצריך. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. אנחנו יוצאים ממצרים, ברגעים אלו ממש. רק הפעם בלי חיפזון, בנחת. אין לאן לרוץ, אנחנו בקורונה טיים. מתקנים את הפזיזות של פעם וכותבים את התורה מחדש. יחד עם אלוהים. השנה, יותר מכל שנה, נצליח להרגיש כל מילה בהגדה.

ברור לי שזה חג של פעם בחיים, פיסת היסטוריה, מה שקורה כעת. עוד רבות ידובר על הגיגים, הצגות ורגעים מהפסח הזה וכל רגע שאפשר, ראוי למסגר אותו עם מסגרת זהב. מעולם לא חשבתי שאזכה להיות עורכת סדר, בטח לא במהדורה כל-כך מצומצמת ובטח לא בשנה הראשונה לגט. הולך להיות לנו חג ממש שמח. גם לבד עם הילדים יהיה מיוחד. נהנית לשמר את המקום התורני הקדום למרות שלפעמים עם כל עדכון גרסת החיים, המורכבות והסטטוס- זה מאתגר יותר.

אולי זה החינוך שגדלתי עליו ואולי אני חוששת להתיר לעצמי או את עצמי, כי עולם בלי גבולות, מרגיש לי ריקני ואני מחפשת את המשמעות, המהות. הרי נזכור את החג הזה וזו תהיה אחת החוויות המרגשות שלנו יחד. נבין את ההגדה או לפחות את העיקר בה וסופסוף נוכל בלי כל האקססוריז של אחרים לתת לילדים להבין את המשמעות של ליל הסדר. ולהרגיש.

אז דאגתי לנו להגדות משמחות לכל אחד. להפעלות לכל שלבי ההגדה, הצגות יחד, משחקים שלנו מיוחדים לפסח עד הלילה. 4 כוסות של כיף. של גאולה אמיתית. חירות. קבענו עם השכנים מהקומה מעל לשיר את מה נשתנה בדלת פתוחה עם הילדים. וזה יהיה רגע כזה, שלא נשכח, לעולם.

ומי שחוגג לבד, בלי ילדים, בלי אורחים, או חברים. בסוף, זו ארוחת שבת משודרגת. ולא יותר מזה. רווקים, גרושים, אלמנים וקשישים חווים בדידות כל השנה. אולי הקורונה תצליח להסביר לכולם את מה שסטטוס וזיקנה לא הצליחו לטלטל בעולם.

שנזכה לצאת מהפסח הזה אחרת, אנשים שהם בני אדם. גם כשיש את כל הסיבות אחרת- נחזור לטבעיות שנולדנו בה. ונרגיש את האחר. קורונה, "אם אפשר, שבבוקר אחרי שתלכי לא נהיה שוב אותו הדבר". חג שמח.