אזוב ועצבת: המתפללים מתגעגעים לכותל

אחד המחזות היותר קשים במציאות הקורונה היא רחבת הכותל הריקה. תושבי הרובע היהודי מספרים על הניתוק הכואב.

שילה פריד , י"ד בניסן תש"פ

“מה שהממשלה מחליטה, אנחנו מקבלים". רחבת הכותל, השבוע
“מה שהממשלה מחליטה, אנחנו מקבלים". רחבת הכותל, השבוע
צילום: צילום: אורי קרעי

הכותל הזה, שעל פי שירו של חיים חפר ראה חומות נופלות, נשים מקוננות ואת רבי יהודה הלוי נרמס לפניו, יוכל להוסיף לקורות חייו טראומה נוספת. רחבה התפילה המפורסמת בעולם ריקה מאז תחילת הסגר, דוממת בלי באי מועד אחרי יותר מיובל של נוכחות מתמדת.

בשנים האחרונות הגיעו בימי חול המועד סוכות ופסח רבבות מתפללים לקיים עלייה לרגל בכותל המערבי, כאשר השיא היה באירוע ברכת כוהנים שבו מילאו את רחבת הכותל קרוב למאה אלף מתפללים שעמדו צפופים כדי להתברך בתפילת החג.

השנה כללי ההגבלות שהטיל משרד הבריאות על הציבור כחלק מהמלחמה בהתפשטות נגיף הקורונה מונעים קיום כל התכנסות, אפילו תפילה במניין, שלא לדבר על קיום תפילה המונית במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם. עם הטלת איסור התפילה במניין ביקש שר הפנים אריה דרעי להחריג את הכותל המערבי ולקיים בו שלוש תפילות ביום, ובכך להמשיך את סדר התפילות במקום הנמשך 52 שנה - מאז חזרו יהודים להתפלל בכותל המערבי אחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. בעקבות הבקשה מאפשרת המשטרה את קיומם של שלושה מנייני תפילה ברחבת הכותל, תוך שמירה על מרחק רב בין המתפללים ובכניסתם של עשרה בלבד שקיבלו אישור מראש.

שליח ציבור של כל ישראל

אחד המניינים הוותיקים בכותל, שמתקיים יותר מארבעה עשורים, הוא המניין של הרב לוי נחום, מחבר סידור עוד יוסף חי בנוסח יהודי לוב וראש עדת יוצאי לוב בירושלים. הרב לוי מקיים תפילות שחרית, מנחה וערבית בקביעות בכותל המערבי במהלך כל השנה. מאז כניסתן של ההגבלות לתוקף פעילות המניין הופסקה, אך בערב שבת הוא קיבל אישור חריג להגיע ולהתפלל יחד עם עוד תשעה מתפללים.

בשיחה עם 'בשבע' מספר הרב נחום על התחושה המעורבת בתפילת קבלת שבת ביום שישי האחרון. "זכינו להיות משומרי הגחלת בכותל", הוא מספר, "מצד אחד היינו מהמעטים שנשארו להתפלל במקום. מצד שני, האווירה היא קשה. התחלנו את התפילה ודמעות זלגו לי מהעיניים. מה שלא בכיתי בכותל בארבעים שנה של תפילות בכיתי בקבלת שבת הזאת ביום שישי. הרגשתי איך הנשמה כואבת לנו מהמראה של הכותל שומם. הרחבה ריקה, כל חדרי התפילה בצדדי הרחבה נעולים. זה מחזה קשה. בדרך כלל בערבי שבת מגיעים המוני אנשים וכל השבוע אין רגע בלי תפילה במקום. האחד בא לערבית או מנחה, אחר בשחרית, יש מי שמגיע לקרוא תהילים ויש כאלה שמגיעים רק לבכות. פתאום אין אף אחד. רק עשרה אנשים במרחק גדול מאוד, עמדנו להתפלל ארבעה או חמישה מטרים זה מזה".

הרב נחום עמד להתפלל כשליח ציבור, מה שהפך את החוויה לעוצמתית עוד יותר. "הרגשתי שאני לא עומד לבד, ואני לא שליח ציבור רק של המניין שלנו. הרגשתי שמאחוריי עומדים שורות של יהודים שהכותל הוא הבית שלהם והם לא יכולים להגיע אליו. על הכתפיים הצרות שלי היו התפילות של כל עם ישראל, כל מי שלא יכול לבוא לכותל, כל מי שלא התפלל במניין. כשאמרתי קדיש הרגשתי איך אני סוחב את כל הקדישים על כל הנפטרים מעם ישראל שהבנים שלהם לא יכולים להתפלל בעת הזאת ולומר עליהם קדיש. זה היה מניין מצומצם לפי אישור, אבל מניין של כל עם ישראל. לכמה רגעים שאלתי את עצמי אם אני ראוי להיות במעמד הזה, שליח ציבור של עם שלם".

לסיום מבקש הרב נחום שהממשלה תאפשר לקיים מניינים נוספים תוך הקפדה על הכללים. "בשבת היה את המניין שלנו ואחריו מניין אשכנזי, במהלך השבוע מאפשרים שלושה מניינים לאורך היום. הייתי שמח להגדיל את התפילות פה, אולי אפילו מניין כל שעה. משהו גדול יותר שיגדיל בימים האלה את התפילה לזכות עם ישראל מהמקום הקדוש ביותר".

מעל גגות הרובע

תהילה, תושבת הרובע היהודי בירושלים, מגיעה לכותל פעם בשבוע מאז שהיא זוכרת את עצמה. על אף אירועים רבים שחוותה בכותל המערבי, כולל תפילות חגים, שבתות, שמחות ואף תשעה באב – גם היא לא חשבה אי פעם שתתפלל בעזרת הנשים כמעט לבדה. "כשנכנסתי להתפלל הודיעו כי שבע מתפללות בלבד מורשות להיכנס לכותל. אחרי ששאלו אם אני תושבת הרובע היהודי הייתי צריכה לחכות עד שמישהי תצא, ואז התגלתה לעיניי הרחבה כפי שמעולם לא ראיתי אותה. היה משהו הזוי להיות שם בסיטואציה הזאת - לעמוד ברחבה ריקה בשלוות נפש שיוצרת תפילה אישית מאוד מיוחדת, שבע נשים בלבד על שטח גדול כל כך שבדרך כלל מלא בנשים ששופכות את ליבן. לצד החוויה הלא נעימה היה בזה גם משהו מאוד מיוחד - להיות לכמה דקות לבד במקום הזה”.
הרב לוי נחום, ראש עדת יוצאי לוב בירושלים: “התחלנו את התפילה ודמעות זלגו לי מהעיניים. מה שלא בכיתי בכותל בארבעים שנה של תפילות בכיתי בקבלת שבת הזאת ביום שישי. הרגשתי איך הנשמה כואבת לנו מהמראה הזה של הכותל שומם"

"בדרך כלל אני יורדת לכותל למנחה של שבת ולפעמים לקבלת שבת. בשבתות קיץ מנחה זה אחד הזמנים העמוסים, שלא לדבר על קבלת שבת. בזמנים האלה כמעט בלתי אפשרי להגיע לאבנים עצמן בלי להיתקל בהמון נשים בדרך. זה היה מוזר ללכת לבד את הדרך מהכניסה לרחבה עצמה ואז להגיע עד הקיר בלי לפגוש באף אחת. זה משהו שלא קורה בשגרה. באמת הייתה איזו תחושה של שליחות. להיות בזמן הזה שבו כל כך הרבה אנשים לא יכולים להגיע. התלבטתי אפילו אם לעשות סלפי עם הרחבה הריקה, אבל הרגשתי שיש בזה משהו שיחלל את המעמד".

כאמור אישורי הכניסה ניתנו לאנשים בודדים רק כדי לשמור על פעילות מינימלית של תפילה בכותל, אפילו מתפללים ותיקים נאלצו לוותר השבת על הגעה לכותל. גבי שיינין, המכונה ברובע "גבי הגבאי" בשל היותו האחראי על המניין המרכזי ברחבת התפילה בשבתות, לא יכול היה השבת להגיע להתפלל במקום הקבוע.

"מה שהממשלה מחליטה אנחנו מקבלים, אם זה לטוב ואם זה לרע", אומר הגבאי המיתולוגי כשדמעות חונקות את גרונו. "זה לא היה קל להתפלל רחוק מהקיר. קרוב לארבעים שנה אני נמצא שבת בשבתו בכותל עם המתפללים הקבועים, לא מכיר משהו אחר. הכותל זה לא הבית השני שלי אלא הראשון. בכל זמן שיש לי אני נמצא בכותל, גם הילדים שלי גדלו כך. את השבת האחרונה קיבלנו ברגשות מעורבים. בסופו של דבר יש פה עניין של פיקוח נפש, וכמובן שעם כל הכאב ויתרנו על התפילה הקבועה".

שיינין החליט בכל זאת לשמור על הכותל, אם לא מהרחבה אז מרחוק. הוא מצא ליד ביתו גג בניין שממנו ניתן לצפות על האבנים המפורסמות ושם קיים את תפילת קבלת השבת. "למרות שהיינו רחוקים מהכותל, לא רצינו לעזוב אותו לגמרי לבד. הסתכלתי עליו מרחוק והתפללתי. קיוויתי שעל אף המרחק הזמני, בחג הפסח נוכל לחזור ולהתפלל לא בכותל אלא בבית המקדש. לקיים את המצווה 'ייראה כל זכורך שלוש פעמים בשנה' ונקריב שם תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ותהיה בריאות ורפואה שלמה לכל חולי עם ישראל".