לא ככה תכננו את ליל הסדר תש"פ. בלי משפחה מורחבת, בלי חברים בבית הכנסת, בעיקר בלי התחושות החגיגיות של חירות קלאסית.
גם הטקסים היחודיים לימים אלה נעלמו כלא היו: אין הגעלת כלים, אין יכולת להטבלת כלי פסח נוצצים חדשים, אין שריפת חמץ, אין סיום מסכת המוני לתענית הבכורים, איה שירי ההלל המרטיטים בבית הכנסת, כיצד יספר הילד על 'אבא שחזר מבית הכנסת ומיד ניגש להתחיל את הסדר'.
פתאום משמעויות החג מתערערות לנו. מהותו של עבד היא עובדת היותו כבול, מתוחם, מסוגר, מנוהל על ידי אחרים ולא ברשות עצמו. על פניו אנחנו אזרחי ישראל עונים על הקטיגוריות הללו: הערב כולנו נהיה בעוצר. מסוגרים בבתים מבלי יכולת לצאת החוצה. יציאת מצרים? עד 100 מטר בלבד. וגם זה בקושי.
אז זהו שלא.
להיות בן חורין זה בראש ובראשונה בראש. זהו החופש לחשוב, בעיקר החופש לבחור. היכולת שלנו לעשות את הבחירות הנכונות שלנו ורק כי אנחנו בחרנו בכך.
הערב כולנו בוחרים בחיים. יש לנו קשיים גדולים מבית לארח את הילדים הנשואים שכל כך מפחדים לעשות פעם ראשונה את הסדר לבד. יש לנו לחצים מבחוץ לארח את הסבתא שנשארה גלמודה לבדה בביתה. היכן כיבוד ההורים, היכן אחוות הילדים. אבל אנחנו חופשיים לבחור. ואנחנו בוחרים אחרת - בוחרים בחיים.
היכולת שלנו לחשוב ולבחור היא זו שמעניקה לנו את החירות האמיתית. היכולת שלנו להבין שתפילה במניין בימים טרופים אלה המתקיימת בניגוד להנחיות משרד הבריאות זהה לחלוטין מבחינה הלכתית לישיבה בסוכה בליל הסדר או לאכילת מצה בליל סוכות היא החירות האמיתית.
כך גם היכולת שלנו להבין שהכנסתה של סבתא אלינו הביתה בליל הסדר עלולה לחרוץ את גורלה מיד לאחר חגיגת ההגדה - היא היא החירות האמיתית.
זו אינה המצאה של כותב השורות. על הרעיון הזה מחונכים דורות שלמים של מקיימי תורה ומצוות לאורך הדורות. למרות שלל ההגבלות הגלומות בתורת ישראל, מקיימיה מרגישים בני חורין כל יום מחדש. היכולת לבחור להטיל על עצמי כבלים והגבלות היא זו שמעצבת את אישיותו של בן החורין הדתי לאורך ימות השנה.
בשם עיקרון החירות הזה כולנו מצווים לשבת הערב בבית עם המשפחה הגרעינית שלנו ולקדש את היציאה מעבדות לחרות. רק שהשנה החירות גדולה יותר: יש לנו את מצוות אכילת מצות, ארבע כוסות, אכילת המרור וההסבה סביב השולחן - וגם את המצווה החמישית, מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'.
ובזכות הבחירה הנכונה הזו נזכה להרים את הכוס החמישית, כוס הגאולה. חג שמח!