הפוליטיקה המגזרית לאן?

צו השעה היא מפלגה אחת מאוחדת עם פריימריז פתוחים, רק כך אמון הציבור יוכל לחזור למפלגה ולהגדיל את כוחה.

עמיחי כהן , כ' בניסן תש"פ

ימינה
ימינה
צילום: פלאש 90

לא ברור לאן מועדות פניה של מפלגת הציונות הדתית, מה שבטוח זה שהיא זקוקה לבניה מחדש, וכמה שיותר מהר.

כבר כמה מערכות בחירות שהערך האלקטורלי של מפלגות הציונות הדתית נמצא בירידה, תוך 7 שנים ירידה בחצי מ-12 מנדטים ב2013 לשמונה מנדטים ב2015 ועד לשישה מנדטים בלבד ב-2020. ברור לכל שאם המגמה הזאת תימשך, מהר מאוד הציונות הדתית תיעלם מהמפה הפוליטית.

נשאלת השאלה, למה זה קורה? איך כמעט עשרים אחוז מהאוכלוסיה מסתכמים בשישה מנדטים ואיך משנים את זה? אנסה להסביר.

קודם כל, נבחרי הציבור חייבים להתנהג בצורה בוגרת יותר ולהפסיק עם משחקי האגו שמתאימים לגן ילדים. לא יתכן שכל מערכת בחירות מחדש יהיו את הוויכוחים המגוחכים האלה על המיקומים ברשימה שרק דוחים את הציבור ומרחיקים אותו. לציבור נמאס ממשחקי הכבוד האלה והתוצאות בהתאם.

אמון - חברי הכנסת נבחרים כדי לקדם את תפיסת עולמנו, אבל איך נוכל לסמוך על מי שמשקר ומפר את אמינותו פעם אחר פעם? האם ככה אנחנו רוצים את נבחרי הציבור שלנו? איבדנו אמון בנבחרי ציבור שאפילו אחד על השני לא יכולים לסמוך ומוציאים לכולנו את המיץ עד שמצליחים לחתום יחד, אם בכלל.

כל אלה נובעים מבעיה הרבה יותר רחבה, אין שום הצדקה לרסיסי מפלגות שאפילו בזכוכית מגדלת קשה למצוא את המבדיל ביניהם. מחלוקות בין המפלגות מחלקות את הציבור כולו וכך יהיה לציבור קשה יותר להצביע למפלגה שלא יודעת להסתדר בתוך עצמה, בבחינת אם הם לא מסתדרים למה שאני אסתדר איתם?

מישהו יכול לומר איזה הבדל משמעותי יש בין אופיר סופר לרפי פרץ שמונע מהם להתאחד? צו השעה היא מפלגה אחת מאוחדת עם פריימריז פתוחים, רק כך אמון הציבור יוכל לחזור למפלגה ולהגדיל את כוחה.

מערכת היחסים בשנים האחרונות בין בנימין נתניהו לציונות הדתית ידעו עליות וירידות, בעיקר ירידות. כל מערכת בחירות מחדש נתניהו מחבק את הציונות הדתית ומיד בסופה ממהר לזרוק אותה עד מערכת הבחירות הבאה, ממש כמו שאנחנו רואים בימים אלה.

לא יתכן שנתניהו שפעם אחר פעם יזרוק את הציונות הדתית מתחת לאוטובוס, ובתמורה, אנחנו נרוץ לחתום לו על עוד הצהרת נאמנות. הציבור לא אוהב שנבחרי הציבור שלו מרגישים כפופים ליו"ר של מפלגה אחרת, הגיע הזמן להראות לנתניהו שהציונות הדתית לא בכיס שלו.

אם נתניהו מרשה לעצמו לוותר על כל ערכי הימין רק בשביל עוד שנה וחצי בשלטון, זה לא משהו שימינה צריכה להסכים אליו בכל מחיר. ולא, אופוזיציה זו לא מילה גסה.

מוטב לימינה ללכת לאופוזיציה ולאתגר את נתניהו מימין מאשר לקבל שר המדע והחלל ולשבת בממשלה שלא תקדם את ערכי הימין ובלי יכולת אמיתית להשפיע מבפנים.

ההיסטוריה מוכיחה שישיבה באופוזיציה עשתה רק טוב למפלגת הציונות הדתית. למשל בקפיצה ב-1977 בשני מנדטים ואחרי קדנציה בממשלה ירדה ב-1981 בשישה מנדטים.

גם ב-1996 אחרי ישיבה ממושכת באופוזיציה הצליחה מפלגת הציונות הדתית לקפוץ בשלושה מנדטים וכעבור מערכת בחירות אחת להתקזז בארבעה. כאמור, בישיבה ממושכת בקואליציה אמנם אפשר לקדם יותר, אך היא פוגעת בבסיס הבוחרים ובחיבור לשטח.

בנוסף, למדנו מהעבר כשבונים את המפלגה מחדש זה רק ממריץ את הבוחרים כמו ב-2013 עם כניסתו של נפתלי בנט ותחושה של "משהו חדש מתחיל.

לכן אין מנוס מאופוזיציה. רק באופוזיציה יהיה סיכוי אמיתי לבניית המפלגה מחדש וחיבור לשטח ולמצביעים תוך חידוד ההבדלים בין הציונות הדתית לליכוד, ורק אחרי מהלך של איחוד מפלגות ופריימריז, אולי, סוף סוף אמון הציבור יחזור והציונות הדתית תחזור למקומה הטבעי בהנהגת המדינה.

הכותב נער תלמיד ישיבה תיכונית