משבר זהות ציוני דתי

מפלגת ימינה נמצאת במשבר מתמשך, זה לא סוד. מפלגות הציונות הדתית נקודות שפל רבות, אך הפעם שוררת הרגשה שמדובר במשבר זהות.

אליה עמר , כ"ב בניסן תש"פ

ראשי ימינה
ראשי ימינה
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

מאז ומתמיד הסתמכו במפלגת המפד''ל ויורשותיה על קולות הציבור הדתי, בתוספת קריצות לקבוצות בעלות אינטרסים משותפים בחברה הישראלית - מה שהצליח לעשות נפתלי בנט בראשית ימיו במפלגה.

חלפו ארבע מערכות בחירות מאותה תקופה ומאז כוחה של הציונות הדתית בכנסת יורד באופן קבוע. המיינסטרים של המפלגה כבר אינו יציב כבימים עברו ואפילו קולות הבייס נוהרים למפלגות שמעניקות לבוחריהן תחושה של יציבות, ויותר חשוב – מנהיגות.

אם ישנה תכונה שקשה לייחס להתנהלות המפלגה בשנים האחרונות, זאת מנהיגות. חילוקי דעות בלתי פוסקים, הפרת הבטחות ונסיגות מאולטימטומים בדקה התשעים הם חלק בלתי נפרד משגרת ימיה של המפלגה.

לאחר שפגה ההתלהבות מ"משהו חדש מתחיל" צצו בחזרה הבעיות והמחלוקות ונתנו תחושה מוכרת, שמשהו ישן שרד. בנוסף לבעיית המנהיגות רווחת בציבור התחושה שאין הבדל משמעותי בין ימינה לבין מפלגת הליכוד – תחושה שגוררת נדידה של רבים מקולות המגזר לליכוד ולשחקניות זמניות נוספות שמתחלפות במגרש הפוליטי.

את בעיית המנהיגות מוטלת החובה על חברי המפלגה לפתור, אך עולה השאלה כיצד ניתן לחשוף את הבדלי האידאולוגיה והזהות בין ימינה לשאר המפלגות שנהנות מקולות הציונות הדתית?

בימים אלה מונחת לרגלי ראשי מפלגת ימינה הזדמנות פז, שכמו הזדמנויות רבות – משתקפת כקושי. הפלונטר הפוליטי שעוסק בשאלה האם צריכה המפלגה להצטרף לממשלת האחדות שמוקמת על ידי נתניהו וגנץ, שבה לא תהיה משמעות אמיתית לנוכחות ימינה בממשלה, או שמא לתפקד כאופוזיציה לוחמת המגנה את אוזלות ידיה הצפויות של הקואליציה בהחלטותיה בנושאים האידאולוגיים המונחים על שולחנה, וכך לחשוף את ההבדל בינם לבין הליכוד ולהוכיח את הצורך הממשי במפלגה.

אפשר לדמות את צומת קבלת ההחלטות במפלגה להולך הדרכים המתלבט באיזו דרך עליו לבחור כדי להגיע ליעדו. האם עליו לבחור במסלול הקצר שסופו רצוף במכשולים או אולי דווקא תשתלם לו הבחירה בדרך המאתגרת בתחילתה שבסופה מובטח לו שיגיע ליעדו הנכסף? כל בר דעת מבין שהדרך הארוכה בתחילתה וקלה בסיומה היא האופציה הכדאית ביותר – וגם מפלגת ימינה מוכרחה לבחור באפשרות המוזכרת.

הפתרון למשבר הזהות לא בשמים הוא, ואף קרוב מתמיד. תרגיל דומה עשה בנימין נתניהו, שבמהלך פוליטי גאוני חידד את ההבדלים בינו לבין מפלגת כחול לבן על ידי כך שזרק לידיהם את כדור הריבונות – סוגיה ריאלית ומשפיעה, והראה שהמלך הוא עירום.

על מקבלי ההחלטות בימינה ללמוד מנתניהו, ולאמץ אל חיקם את השיטה שבה הוא עצמו השתמש כדי לחשוף ההבדלים בינו לבין מתחריו ולכבוש את קולות הימין המתנדנדים.

נכון, ישיבה באופוזיציה אינה נשמעת כאפשרות נוצצת במיוחד, אך זאת הדרך להחזרת הימין האידאולוגי ואולי אף את האיזון עצמו למפלגה. ירידה לצורך עליה, או אם תרצו – ירידה לצורך הישרדות.