אזרחי ישראל, ובראשם אחינו ואחיותינו שורדי השואה,
כולנו מחבקים אתכם בימים אלה, ואנו עושים זאת בהערכה ובאהבה עמוקה. אנו דואבים על ניצולי השואה שנלקחו מאיתנו לאחרונה ע"י נגיף הקורונה, אנחנו משתתפים בצער המשפחות. כאבכם – כאבנו.
אני שוחחתי היום עם לובה, אחייניתו של מיכאל כץ. מיכאל היה ילד כשמשפחתו נהרגה בשואה, ביתו הופצץ. הוא עבר תלאות ונדודים, הגיע לקזחסטן ובסופו של דבר לישראל. היום הוא בן 92, הוא שרד את השואה והוא ניצח את הקורונה. אני מלא הערצה והתפעמות מהנפש שלו, מהעוצמה שלו. בייחוד משום שאני זוכר מה שמעתי כילד, מה ששמעתי מיחיאל די-נור ק. צטניק, שהעיד במשפט אייכמן על 'הפלנטה האחרת'.
בפלנטת הסבל הנורא, במחנות ההשמדה, היו חוקי טבע אחרים. שם כל שבריר של רגע נמשך נצח. שם נשמו אוויר אחר. שם לא זרחה השמש. שמעתי את ק. צטניק ואת הניצולים האחרים אומרים: 'לעולם לא תוכלו להבין את מה שעבר עלינו'. הם צדקו - לעולם לא נוכל להבין, כי אין דבר שדומה לשואה. זה נכון גם לגבי משבר הקורונה העולמי, שיש מי שרואים בו את האתגר הגדול ביותר של האנושות מאז מלחמת העולם השנייה.
בתקופה הזאת הקשיים רבים, אבל מכל בחינה שהיא, הם לא יכולים להשתוות ואינם משתווים להכחדה השיטתית, השטנית, של ששת המיליונים. אנחנו מתמודדים היום עם מגפה מסוכנת אחת – ואילו בגטאות ובמחנות השתוללו מגפות למכביר. כי הדחיסה של רבבות יהודים לתוך שטח מצומצם גבתה אינספור קורבנות מטיפוס, מדיזנטריה.
היום כמובן המצב הוא שונה לגמרי. היום יש לנו בית לאומי, יש לנו מדינה משלנו. מדינה חזקה, מתקדמת, מוערכת מאוד. לפני שלושה חודשים אירחנו בירושלים את פורום השואה הבינלאומי, מנהיגים מכל העולם ציינו 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ. אני ראיתי אותם, דיברתי איתם, הם התרשמו בכל ליבם מהצלחתנו להחליף את חוסר האונים בעוצמה ובהישגים כבירים - והם התחייבו - כל המנהיגים שהיו שם - לפעול נגד האנטישמיות ושאר גילויי הגזענות. כולנו כמובן בירכנו על כך, אבל בה בעת, וזה היה המסר המרכזי שלי בפורום השואה, ישראל תמיד חייבת להיות אחראית לגורלה. בכל מצב, בכל זמן, צריך שיהיה לנו את הכוח והנכונות להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.
בחודשים שחלפו מאז, קיבלנו לכך הוכחה יום-יומית. התפרצות הקורונה מחייבת מאבק כלל-עולמי בנגיף, ולא פחות מזה, היא ממחישה את החשיבות של ריבונות לאומית. שלא כמו בשואה – הפעם זיהינו את הסכנה בזמן. קיבלנו החלטות חשובות, כמו סגירת גבולות המדינה, ורתמנו את כלל מערכות המדינה למלחמה בקורונה. בייחוד רתמנו את הרצון, המחויבות והאחריות שלכם, אזרחי ישראל. ההישגים שלנו הם מודל להרבה מדינות בעולם.
במקביל למערכה על הבריאות, ועל החיים שלכם, אזרחי ישראל, נמשכת כל הזמן המערכה על הבטחת ביטחון המדינה. לקחי השואה מחייבים אותנו לערנות מתמדת. איומי ההשמדה של האסלאם הקיצוני בהובלת איראן, לא התפוגגו בסופת הקורונה. הם עדיין כאן, ואנו נחושים מתמיד לתת להם מענה. צה"ל וזרועות הביטחון מסייעים עכשיו לאזרחים במשבר הקורונה, אבל בל יטעה איש: אנו מקפידים יותר מתמיד על כשירות מבצעית כדי לבלום כל סכנה – ליד גבולותינו, והרחק מגבולותינו.
הקורונה משנה סדרי עולם, וייתכן שהיא תשנה גם את סדרי המזרח התיכון, אני מקווה שהפעם לחיוב, אנחנו נהדק עוד יותר את יחסינו עם המדינות הערביות והמדינות המוסלמיות המתונות. התרשמתי עמוקות לפני זמן-מה לראות משלחת של אנשי-דת מוסלמים מבקרת באושוויץ, לרגל יום השואה הבינלאומי. בשמכם שורדי השואה, אני מבקש להודות לחכמי-הדת הללו. הם הכירו בפה מלא בגודל הפשע שבוצע נגד עמנו, והם הוקיעו אותו בתוקף.
אזרחי ישראל, האתגרים שלפנינו מחייבים אחדות רחבה בעם ובמדינה. זהו גם כן לקח יסודי מהשואה. במרד גטו ורשה ב-1943, הובילו את המאבק בנאצים שני ארגוני התנגדות: האחד בראשות מרדכי אנילביץ', חבר 'השומר הצעיר'. השני בראשות פאבל פרנקל, חבר בית"ר. מורי וידידי משה ארנס ז''ל, שחקר את סיפור המרד, ביכה עד יומו האחרון את כישלון האיחוד בין שני הארגונים. הוא אמר לי, בפגישה האחרונה שלי, ימים אחדים לפני מותו: 'איך יכול להיות שמול הצורר הזה, היריבות לא נפסקה והם לא התאחדו?'. אבל היריבות האידיאולוגית הייתה חזקה מן היכולת שלהם לעמוד יחד אל מול הצורר. אחרי 77 שנים אנחנו חייבים לנהוג אחרת, אנחנו חייבים להגיע לאחדות.
אתם, מדליקי משואות הזיכרון והגבורה, מייצגים את האחדות במלוא הדרה. השנה נמנע ממני ומרעייתי לפגוש אתכם בשל הקורונה. אבל שמענו בהשתאות על תהפוכות חייכם: על הילדות שנגזלה מכם, על שנות האימה והייסורים, על האובדן הכבד של בני המשפחה, על ההצלה מן השריפה הגדולה, על התרומה הברוכה שלכם לבניין המדינה שלנו.
אנחנו מצדיעים לכם בהוקרה אין קץ: זוהר ארנון, אביבה בלום-וקס, חיים ארביב, לאה-מרים ראובני, אברהם כרמי, יהודה בייליס ונעמי קאסוטו. כולכם משמשים מופת לכוחות האדירים שטמונים בעמנו, כנאמר בתהילים [ה'], מקימי מעפר דל, מאשפת ירים אביון. מקימי מעצמות לעצמאות, מקימי משעבוד לגאולה, מקימי ממוות לחיים".