הפעם האחרונה שהחלפתי מלים, בארבע עיניים או בארבע אוזניים, עם ראש הממשלה נתניהו היתה לפני כשמונה שנים. זכורני שהטלפון צילצל אחר חצות, וקול תקיף של צעירה נשמע: ראש הממשלה מבקש לשוחח עמך!
"יוסי, אחי" – הוא פתח ואמר, והטון הנחמד השתנה במהרה למעין נזיפה. "קראתי את המאמר שלך היום ב'מעריב'. מדוע אתה כותב עלי משהו לפני שאתה בודק אצלי?" איני זוכר במה עסק המאמר, אבל כנראה היתה בו נימה ביקורתית מסויימת על ראש הממשלה. "ממך לא הייתי מצפה לכך, הרי יכולת להתקשר ללשכתי ומיד היו מעבירים אותך אלי"...
צחקתי בלבי. ממתי המזכירות הצעירות בלשכה – שהיה לי הכבוד לנהל אותה, בימים אחרים, תחת ראש ממשלה אחר, במשך ארבע שנים - היו מעבירות שיחה מבחוץ אל הבוס העסוק, כאשר שמו של הפונה אינו מוכר להן? וממתי ראש הממשלה יטלפן כדי להחמיא, כדי להודות, ולא רק לנזוף? ואכן, מאז לא שמעתי עוד מכבודו, לטוב ולרע. היו לי כמה וכמה מפגשים עם ראש הממשלה, בלשכתו, באירועים פומביים, אבל לא שיחות בארבע עיניים.
ולמה אני מספר זאת? משום שידידיי מהשמאל, ששנאתם לאיש מעבירה אותם על דעתם, מקניטים אותי שוב ושוב: לך "לא מתאים" לגונן על ביבי. "איבדת את זה". "ממך היינו מצפים שתלך בדרכם של מרידור ובני בגין". אז אולי הגיעה השעה להבהיר את הדברים, ובמפורש: אינני דוברו ואינני עושה דברו של ראש הממשלה, אינני מקבל מלשכתו ניירות ומסרים. חנופה היא ממני והלאה, מתן כבוד – כן וכן.
שלושה כתבי אישום תלויים ועומדים נגד ראש הממשלה. הוא יתייצב במועד שיקבע בית המשפט, ויחל במסע הארוך לטיהור שמו. אבל עכשיו - עודנו בבחינת חף מפשע, לא הורשע, לא נחרץ דינו, למרות שבככר העיר העוזי-ארדים והיובל-דיסקינים כבר תלו אותו (וירטואלית) בראש אנדרטת תומרקין. חוק הכנסת והבחירה הדמוקרטית אינם מעניינת אותם. שנאה היא שמניעה אותם. וככל שישנאוהו, כן תרבה וכן תפרוץ התמיכה בו ובתנועתו, שנוסקת בסקרים אל מעבר ל40 מנדטים. מה שלא חוללו הקלפיות, מנסים לעשות באמצעים אחרים יריביו בשמאל המתכווץ ומתאייד. בדגליהם השחורים הם-הם המשפילים את נס הדמוקרטיה, תוך שהם נעזרים בתקשורת המיין-סטרימית.
יש לו חולשות אישיות לראש הממשלה. בעייה ביחסי אנוש, באי יכולת לטפח קאדר קבוע של נאמנים ומקורבים, בצנטרליזם החולש על סביבתו, באגו המפותח, בנהנתנות. אלה בטלים לעומת יתרונותיו הגלויים: מנהיגותו המוכחת, כושרו הרטורי, נוכחותו בזירה הבינלאומית, מה שבולט בוודאי בימים אלה של מגפה עולמית. אין בסביבה פוליטיקאי מנוסה כמוהו. הביקורת המוטחת בו בהקשר למאבק בקורונה מגוחכת. מבחן התוצאה של התמודדות ישראל, בהנהגתו של נתניהו, הוא הקובע. מספר חולים ונפטרים אצלנו נמוך מאלה במדינות שדומות במספרי אוכלוסיהן, כגון בלגיה, הולנד ושוויץ.
המגפה הקודחת הזאת, נפלה עלינו בד בבד עם קדחת המאמצים לכינון ממשלת חירום. המו"מ בין הליכוד לכחול-לבן הנמתח כמו מסטיק שסר טעמו, טרם הגיע לעת כתיבת שורות אלה למיצויו. משום מה נתניהו נכון לוויתורים מרחיקי לכת ליריבו. זה בא עם נדוניה של 59 ח"כים, וזה רק עם 17, ועדיין יתקיים בממשלה הנרקמת והמנופחת שיוויון במספר השרים לכל צד. שני הצדדים מוסיפים עד הרגע האחרון לאיים זה על זה. אם כך, איך יתנהלו העניינים ביניהם בממשלה המשותפת? דוגמא לאבסורד אחד: יש ח"כ אחד, בשם יזהר שי, אלמוני, אם כי מוכר בחוגי ההיי-טק, שלא חדל מלהשתלח בראש הממשלה בטרם חולל גנץ את המפץ שלו. ואותו ח"כ לא-מזהיר יקבל בקרוב שי – משרת שר בממשלת האיש השנוא עליו...
הציבור המסוגר בבתיו, אינו מסוגל לעכל את ההתגוששות הפוליטית במצב החירום, בעת שהמוני ישראל נגררים למעגל האבטלה, וכל זה בין השאר כדי שמר נתניהו יוכל לכהן רק עוד שנה וחצי, בטרם יניח סופית את המפתחות על השולחן. גם בציבור תומכיו יש השואלים, מדוע לא יפרוש מרצונו עתה, כשהוא בשיאו, אחרי 11 שנות כהונה רצופות, שבהן נסקה המדינה להישגים מרשימים? כלום לא מוטב לו שישאיר לעצמו עתות וכוחות להיאבק על חפותו ולכתיבת זכרונותיו, שיתנו מענה לכל מכפישיו? לא אלמן הליכוד, יש בקרבו מועמדים טובים. במירוץ השליחים המתיש יוכל אחד מהם לקבל את המקל מידיו, להמשיך להוביל את ישראל במעלה ההר.
לא אופתע אם בעקבות מאמר זה, תגיע אלי, אולי בשעת ערב מאוחרת, שיחה מלשכת ראש הממשלה, שתיפתח בקול נשי...