תקומתה של סבתא הוא סיפור יום השואה שלי ואולי סיפור תקומת העם כולו.
ביום המיוחד הזה אני מחבק מרחוק את סבתי, ששרדה את השואה בגבורה וב"ה זוכה לראות בארץ הקודש בנים ובני בנים, אנשי אמת בה' דבקים.
סבי וסבתי, יחד עם ילדיהם, התחבאו במסתור בצ׳כוסלובקיה במשך חודשים רבים במהלך המלחמה. פעמים רבות כמעט ונתפסו על ידי הגרמנים. הם חיו במסתור, והפחד היה גדול, אבל רוחם הייתה חופשית. רוח של תקווה, אמונה, וציונות פיעמה בהם.
בהגיע חג הפסח, ובהיעדר הגדה במחבוא, כתב סבא את ההגדה כולה מזיכרונו והיא נמצאת איתנו עד היום.
סבא ניבא ואמר לסבתא, גם בימים הקשים ביותר: בן יוולד לנו בארץ ישראל, לאחר המלחמה. ויוציאנו ה׳ ביד חזקה ובזרוע נטויה.
מיד אחרי המלחמה נולדה דודתי, יהודית דסברג לבית גנץ ונבואתו של סבי התגשמה כשהגיעו ארצה בתום המלחמה ונולד אבי.
לימים, כשסבתי כבר נטועה באדמת ארץ ישראל (סבי כבר נפטר), עמדה אמונתה במבחן נוסף, קשה מאין כמוהו:
נכדתה ובעלה, אפי וירון אונגר הי״ד, נרצחו בפיגוע ירי בשנת 1996 והותירו אחריהם שני תינוקות קטנים. אפי היא בתה של דודתי, יהודית, שנולדה עדיין בחו"ל לאחר השואה .
ועדיין, אף על פי כן ולמרות הכל, הביטו בחיוך הנסוך על פניה של סבתי שעברה את גיל מאה ורואה בנים ובני בנים, נינים וילדיהם. היא מהווה עבורי השראה גדולה לעוז הרוח ולאמונה בקב״ה ובחסדיו. ״כי אם שנים הרבה יחיה אדם, בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך״.
לחיים ולשנים ארוכות וטובות, סבתא!
״כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד״
