זכרון השואה. יד ושם
זכרון השואה. יד ושםצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בכל שנה מזכירים לנו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה כי מספרם של הניצולים הולך ויורד מדי שנה ונטל הזיכרון הופך קריטי יותר ויותר, אך האם אנו ערוכים ליום בו לא יחיו בינינו שורדים מהשואה?

פרופ' יניב פוריה מאוניברסיטת בן גוריון מתייחס לסוגיה בראיון לערוץ 7 ואת דבריו הוא פותח בתיאור המראות אותם ראה היום בבוקר, בוקר יום הזיכרון, ולטעמו מדובר במראות שלא מעידים על צריבת זכרון השואה לקראת העתיד:

"ראיתי דגלים מונפים לקראת יום העצמאות שניתן היה לדחות את הנפתם. אם היו הילדים בבית ספר הם היו בלבוש חגיגי למרות שמדובר ביום אבל. הייתי רוצה לראות לפחות את המבוגרים לבושים באופן שמסמל אבלות. אנחנו מנציחים לא שישה מיליון נספים אלא שישה מיליון שנרצחו רק בגלל יהדותם. זו לא סיבה ללבוש כחול לבן", אומר פרופ' פוריה.

פרופ' פוריה מציין כי הוא סבור שנכון להחליף את הביטוי 'ניצולי שואה' במונח 'שורדי שואה'. לטעמו המילה ניצולים משמעותה פאסיבית בעוד השורד הוא מי שהתאמץ ושרד וחי איתנו היום. "השימוש בשפה, במיוחד בטקסים, קריטי להבנת המציאות. מילים מייצרות מציאות. שרידות מסמלת אקטיביות, ניצול מסמל התגברות אבל רבים מהם לא התגברו עדיין", אומר פוריה המעלה השערה לפיה אם נגדיר את השורדים ככאלה נסייע ונתמוך בהם יותר מכפי שאנו עושים זאת כיום.

באשר לתליית הדגלים שאלנו את פרופ' פוריה אם פרשנותו לכך אינה קטגורית מדי, ואם לא נכון יותר להסביר את האקט כגאווה משותפת במדינת ישראל שקלטה את השורדים וצועדת יחד איתם להישגים. האם לא נכון יותר לראות בדגלים כאלה שמתנופפים כמענה לכל אותם שביקשו להשמיד את העם היהודי ולא יכלו לו? פרופ' פוריה מבין את הפרשנות הזו אך אינו מקבל אותה ולהערכתו תליית הדגלים נובעת מעצלות וחשש לעשות דברים ברגע האחרון. "באופן אישי אני תולה דגל רק אחרי שאני חוזר מבית העלמין", הוא אומר. "אוכל לסנגר על כיוון המחשבה האחר, אבל חשוב שיהיו לנו טקסים משותפים כציבור, שיהיה לנו מכנה משותף בעיקר בתקופה שבה הקבוצות נדחקות זו מזו".

ומה באשר לצריבה בזיכרון הלאומי לקראת העתיד? "ביום השואה מדברים על החובה לזכור, ודור ההורים בישראל זוכר, אבל כששואלים מה אתה זוכר, לתחושתי במעגל המשפחתי לא מדברים על לקחי השואה ולא זוכרים אותה מעבר לכותרת של רצח שישה מיליון. לא מסבים את המשפחה לדיון, תפילה או טקס קצר שבו מדברים על לקחי השואה".

"בטווח הארוך צריך להתכונן לימים שבהם לא יהיו כאן שורדי השואה. צריך להכין טקסים חלופיים שיתאימו לדור הנוכחי שחשוב לדעת איך לפנות אליו", אומר פרופ' פוריה ומציע כמה דוגמאות: "שכולנו נלבש שחור, שכל ילד ידליק נר זיכרון, שיהיה טקס משפחתי עם טקסט קבוע שאפשר לצקת אליו גם טקסים אישיים". בדבריו הוא מציין כי סיפור יציאת מצרים זכור בתודעה משום שבכל ערב שבת מזכירים אותו ובכל ליל סדר מדברים עליו.

על היוזמה שנקט השר לשעבר הרב שי פירון לניסוח הגדה ליום הזיכרון אומר פוריה כי הרעיון הוא בהחלט בכיוון הנכון, אם כי יתכן והוא ארוך מדי ואולי נכון היה יותר להנגיש אותו לדור הצעיר השותף להבנה הבינדורית שקיימת אחריות לזכור ולהנציח.

האם ישנה סמכות כלשהי בהווייה הישראלית שתוכל לקבע ולקבוע טקסט קנוני שכזה? "לצערי כרגע אין סמכות והדמויות הפוליטיות לא נתפסות כמנהיגות או כחכמי העדה. לעומת זאת אני יכול לראות יוזמות חברתיות כמו של הרב שי פירון, אני יכול לראות את חשיבות מעורבות המשרד למורשת שיכנס קבוצה שתהיה מקובלת על רוב עם ישראל והיא זו שתיצור טקסט כלשהו". לתקוותו זו הוא מוסיף תזכורת לפיה "גם ההגדה של פסח אינה קנונית. היא הייתה במקורה מאוד קצרה, אבל נוספו לה קטעים שירים ומנגינות ובזה יופיה. אין בעיה שיהיה לנו טקסט שיצמח וישתנה ויתאים את עצמו לפני הדור".