סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאירצילום: אייל בן יעיש

שלשום קראתי ב"הארץ" מאמר שטען, בין היתר, שסיון רהב־מאיר לא באמת עושה עבודה עיתונאית, ושהיא "אדם מאוד לא משפיע". זה גרם לי לחייך. כי אם רהב־מאיר איננה עיתונאית, או איננה משפיעה, או איננה עיתונאית משפיעה, אז מה בה לעזאזל מוציא כל כך הרבה אנרגיות מכותבי "הארץ"? מה בה גורם להם לזכות אותה בכל כך הרבה מאמרים, שמתחרים זה בזה מי בוטה יותר, מי מתעב יותר ומי סולד יותר?

מה יש באישה הזו, שמטריף אותם כל כך? מה מביא אחד מהם לכנות אותה "מיסיונרית" ולהאשים אותה ב"הטפה לדת", ואת האחרת לכנות אותה "משיחה מסוכנת", ואת השלישי ללהג על "החמין הלאומני" שלה, ואת המאמר הרביעי להאשים אותה בכך שהיא "יהודייה שעשתה חיסול ממוקד לעצם הרעיון של לרצות להיות יהודי אזרח העולם", ואת הבא בתור להסביר שהיא "אישה מסוכנת", שהיא "משפריצה את דעותיה", ושהיא "שופעת חוכמת יידישקייט עבשה, קיטש וקלישאות שמרניות", וזו רק רשימה חלקית.

ואתה עומד מול הטקסטים האלימים האלה שנכנסים בה במאתיים קמ"ש, ומנסה להבין מה פספסת. על איזו אצבע היא דורכת להם, שהם לא מפסיקים לצעוק? הרי בואו נחשוב לרגע. בחדשות 12 סיון רהב־מאיר איננה מהכתבים המרכזיים. היא לא מסקרת פוליטיקה, אין לה אמירה מדינית, והיא לא מתקוטטת עם אף אחד. את הטקסטים שלה בענייני פרשת השבוע היא שולחת בוואטסאפ רק למי שמבקש. להרצאות שלה, עד כמה שהצלחתי לברר, עוד לא הוכרח איש להיכנס בניגוד לרצונו.

קל לי יותר להבין למה עמית סגל מוציא אותם מדעתם. סגל נמצא על הכביש העיתונאי הראשי. הוא פותח מהדורות, הוא יושב בכל פאנל פרשני, אי אפשר להדליק את הטלוויזיה בערוץ 12 ולא לראות את פרצופו. אבל רהב־מאיר? אנחנו יכולים הרי להתמכר לתקשורת 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה, ועדיין בקושי להיתקל בה.

אבל זהו, שסיון רהב־מאיר מדברת יהודית, וזה מוציא אותם מדעתם. ה"בעזרת השם", וה"שרה אמנו", וה"מסורת שלנו", שורפים להם את הפיוזים. הם יספרו לעצמם שהם בעד חופש הביטוי, ונגד כפייה דתית, אבל יילחמו בכל כוחם נגד ההיא שמשתמשת בחופש הזה ולא כופה על איש דבר, ובכל זאת - מעשה שטן - הרייטינג של השיעורים שלה שובר שיאים. עם הבחירה החופשית ההמונית הזו של הציבור - לשמוע אותה לקראת שבת, או לקרוא מדי בוקר את "החלק היומי" שהיא מחברת - הם לא מסוגלים לחיות.

אם הייתה סכנה שהסיון רהב־מאירים ישתלטו על כל העמדות, יחזיקו בכל המיקרופונים, וישדרו את תורת משה בכל שעה עגולה, מילא. הייתי מבין את החשש. אבל סיון רהב־מאיר, ממש כפי שהיא מעידה על עצמה, היא "עוף מוזר" בתקשורת. אין רבים כמוה. ולמרות זאת, גם כשמסביבה בלול יש אלף עופות אחרים - שקריאות הקוקוריקו האחידות והקצובות שלהם כמעט לא מאפשרות לקריאות מהסוג שלה להישמע - זה עדיין לא מספיק להם. כי הם לא מוכנים לשמוע ולו עוף אחד ששר שיר אחר.

בדיוק מהסיבה הזו הם מכוונים את האש אל עמית סגל. בדיוק מהסיבה הזו הם מכוונים את האש אל אראל סג"ל. הם מדברים גבוהה גבוהה על פלורליזם, אבל מתנהגים כמי שרוצים כאן תקשורת טהורה ונקייה, שבה רק קולם שלהם יישמע.

מתוך טורו של קלמן ליבסקינד ב'מעריב' - לטור המלא - לחצו כאן

זהירות, מיסיון

סיון רהב־מאיר כמשל, כמייצגת, מחזיקה בעמדות שרבות מהן משותפות לציבורים רחבים. היא לא היחידה שחושבת שצה"ל הוא גוף שצריך להתמקד בניצחון על האויב ולא במאבקים מגדריים. היא לא היחידה שהתבוללות עושה לה רע ושמרגישה צביטה בלב כשדניאלה פיק מתחתנת עם גוי, גם אם קוראים לו טרנטינו והוא כוכב ענק. היא גם לא היחידה שחושבת שמשהו עקום בתקשורת, כשזו מקפידה להציג כקורבנות את ההורים שמתלוננים שהילדים שלהם מקבלים יותר מדי יהדות בכיתה, ולא מנסה להביא הורים אחרים, שחושבים שהילדים שלהם מקבלים מהיהדות הזו דווקא פחות מדי.

"איפה ההורים האלה?", שאלה את חיים אתגר. "אני בטוחה שיש מאות אלפים. הורה אחד כזה הגיע פעם לאולפן? פעם אחת קיבל פתחון פה כמו שמקבלים אותם הורים (שמתלוננים על הדתה - ק"ל)?". ולמה זה מוציא כל כך מהדעת? כי יש עובדות. יש מציאות. והמציאות מלמדת שבניגוד לשטיפת המוח של כל הקמפיינים התקשורתיים, המדינה צועדת בכיוון של החלנה, הרבה יותר ממה שהיא צועדת בכיוון של הדתה.

אני עוד זוכר, כשהייתי ילד, את הקרבות שנערכו פה סביב השאלה אם ייפתח או לא ייפתח בית קולנוע בליל שבת. היום זה נראה כמו זיכרון פרה־היסטורי. היום הכל פתוח. מסעדות פתוחות, ומקומות בילוי פתוחים, ומרכזי קניות פתוחים, ואולמות קולנוע פתוחים. אבל כל עוד קובעי השיח ימשיכו להתייחס לטענה שיש כאן הדתה כלגיטימית, ולטענה ההפוכה כהזויה - זה מה שישודר. ועל הבסיס הזה בדיוק ימשיכו עמדותיה של סיון רהב־מאיר להיראות מוזרות וחריגות.

ובדיוק בהמשך לנקודה הזו, כשחיים אתגר משתמש כלפיה בשיחה איתה בכינוי "מיסיונרית", אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. כבר 70 שנה שכלי התקשורת מלאים לעייפה באינספור עיתונאים ששוטפים את מוחנו במיסיון שאין כדוגמתו. הם שוטפים את מוחנו שאנחנו חייבים לוותר על חלקים מארץ ישראל שלנו. הם שוטפים את מוחנו סביב התפיסה החילונית־ליברלית שלהם. הם שטפו את מוחנו בעד אוסלו, ושטפו את מוחנו בעד ההתנתקות, ושוטפים את מוחנו שזה לגיטימי ללכת לשותפות פוליטית עם תומכי טרור, ושוטפים את מוחנו שיש הדתה, ושוטפים את מוחנו שיש כאן כפייה דתית.

ואז, אחרי שנים ארוכות של שטיפת מוח מיסיונרית שכזו, הם מסתכלים על הבודדים בתקשורת שמשמיעים קול שהוא לא הקול שלהם וצועקים: "זהירות, מיסיון". הם לא רוצים איזון, הם לא רוצים גיוון, הם פשוט לא מסוגלים לשמוע משהו אחר ממה שהם התרגלו.

מתוך טורו של קלמן ליבסקינד ב'מעריב' - לטור המלא - לחצו כאן