הר הרצל
הר הרצלצילום: איתן שוייבר/TPS

למי נועד יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה?

האומנם משפחות שכולות זקוקות ליום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה? כל משפחה שכולה יש לה את יום הזיכרון שלה, האישי כל כך. ושמענו רבות מהן בתקשורת המספרות שזיכרון יקיריהן לא מש מהן בכל יום בשנה.

אכן, הזיכרון מלווה אותנו תמיד. לנו הזיכרון בסלון נשקף גם מתמונה הנצבת שם ומקבלת את פנינו לאורך הימים כולם. ויותר מזה בלב המרגיש. אנו שמחים עם כל צאצא שנוסף למשפחה. גם למשפחות חבריו. אבל, יחד עם השמחה אינני יכול להימנע מהמחשבה, שאין לי אחיינים בדם. ובעיקר, שאין לו המשך.

למה הנופל צובט לנו בלב גם לאחר יובל שנים? והרי חז"ל מציינים שהמת משתכח מהלב לאחר זמן. האם בגלל שאנחנו כואבים את החוסר בעולם של יכולותיו, כישרונותיו ואי מימוש הפוטנציאל האדיר שלו? או שמא אנחנו כואבים את המחסור שלנו, האישי. את החיסרון של אח, בן ,אב או חבר בחיינו שלנו. שותף ורע לאירועי חיינו, כתף לבכות עליה, או לצחוק עמו. מישהו להתייעץ אתו, מישהו שתמיד שם בשבילנו ושאנחנו תמיד שם בשבילו? האם מה שמנחה אותנו הוא אגואיזם או דווקא אלטרואיזם. ואולי בעצם שניהם?

אז למה יום הזיכרון? הרי כל אחד יכול לעלות לקבר ולהתייחד עם יקירו מתי שרק ירצה. (הבה נשכח לרגע את עניין הנגיף השנה) לכל נופל יש, כמובן, את המפגש המשפחתי על קברו ביום נפילתו.

יום הזיכרון הלאומי, הנושק ליום העצמאות הלאומי, הוא שדר של המדינה שאינה שוכחת את הנופלים למענה, ומשתתפת באבל ובצער של המשפחות, ואיננה מפקיעה את הנופל מנחלת משפחתו גם אם היא מאמצת אותו אל ליבה. ביום הזיכרון, בהר הרצל סביב קברו של אחי נצבים- בנוסף לבני משפחתו וחבריו- חייל מהנח"ל, חניכים מתנועת הנוער "עזרא", בה היה מרכז, ותלמידים מ"נתיב מאיר". והנוער העובד שם זר פרחים, ובנ"ע נר אישי. אנו עטופים בחום במקום שהקור הוא בתוכנו.

השדר של המדינה שלנו אומר: הוא אתנו ואתם אתנו, הוא מרגש תמיד מחדש. משלב את כאב המחסור עם גאוות הזכירה הלאומית. את ההבנה שהנעדר נמצא בקיר הזיכרון הלאומי לאורך ימים, גם אחרי שאנו החיים את המחסור כבר לא נהיה כאן כדי לזכור. אכן, יום הזיכרון הציבורי עושה לנו טוב. לבני המשפחה.

ועם זאת, מי שצריך את יום הזיכרון הלאומי יותר מאתנו הוא המדינה והעם. האומה המצדיעה לנופלים, מכבדת את זכרם ומושיטה יד למשפחות במסר של אהבה. עם שזוכר את עברו, ואת אלו ששילמו את מחיר ההווה והעתיד שלו. הזיכרון הזה הוא חלק מהמורשת שהעם נושא אתו. הוא גם בונה אותו, על ערכיו ומטרותיו. "אין כובשים את ההר אם אין קבר לרגליו." (ז'בוטינסקי)

כל מי שיצא והיה בשדות המלחמה ידע שיתכן והוא לא יחזור מהקרב. וגם לו חייבת האומה את מסד קיומה. ועם זאת, הם אלו שלא שבו. לנו ניתנה האפשרות להמשיך את חיינו. בצד הכאב על הנופלים, נשמח על שאנו חיים. ויש לנו מחויבות לוודא שלא נבזבז את רגעי החיים שניתנו לנו. וננסה גם להשלים בהם את מה שהנופלים לא יכלו להגשים. התשלום הסופי שלהם, מחייב אותנו יותר. הנחמה היא בתנופת הבניין.

השנה, נדע להתכנס בבית. לכאורה לבד. ועם זאת המחוות הרבות בציבור וישירות כלפי המשפחות, והתחושות שאנו קולטים מהאווירה, מודיעים לנו שביום הזה, הכללי, הציבור מחבק אותנו, פיזית מרחוק. אבל החום מגיע אלינו בגלים. ונדמה שחובתנו השנה היא לבקש מהאומה הנפלאה שלנו. שמרו את נפשותיכם. אנא, החי חשוב מן המת. יהיה יקר ככל שיהיה. זו- אנו מרגישים- גם צוואת החללים שבשורות האומה.