אלירז פרץ
אלירז פרץצילום: יחצ
שקט, חייכן וקצין גולנציק. זה הספיק לי להחליט שאני רוצה איתו חברותא. כל יום. שיהיה רצף. חוץ מיום שלישי. אלה התנאים שלו, אז קבענו, כל יום בין 21:30-23:00 אלירז פרץ ואני למדנו חברותא בהלכה.

ככה שנה וחצי. חברותא בילקוט יוסף, סיימנו את כל הסט. חוץ מהלכות אבלות. אלירז אמר שאת הלכות אבלות לא לומדים.

בניגוד להרבה חברותות, עם אלירז, אין פער בין הברוטו לנטו בלימוד בזמן החברותא. אין דיבורים, סיפורים או מור"קים. כלום. לומדים. לפעמים היה מאחר קצת, מגיע מסריח מריח של שמן או משו כזה, 'אלירז, מה זה?', שאלתי, 'בישלתי ארוחת ערב לילדים'.

אלירז מוציא דפדפת, כותב את האות: ש, מתחתיה את האות: ת. וכותב את השאלה שלנו, את השורה של התשובה הוא ימלא אחרי החברותא שלו עם הרב קשתיאל. ככה ממלא דפים עם שאלות וחוזר אליי עם תשובה. לא עוברים על משהו אם לא מבינים. קראנו את הסעיף, הבנו, סיכמנו בעל פה את מה שהבנו, ואז כתבנו. לא מבזבז מילים או זמן על ענייני סרק.

לפעמים היו קוראים לו לאיזה עניין בצבא אז הייתי מסמס לו: אלירז מה נשמע? לומדים היום? היה עונה: כ, או ל, כן או לא. ככה, פשוט.

כמו שהוא היה גולנצ'יק ענייני וקשוח כך היה שותה תה עם חלב שלמד מאמא ומטביע בתוכו קרואוסנים ועוגיות. חייכן שובב ומלא צחוקים, לפני או אחרי הלימוד.

אהבת התורה שלו בערה בו. אחרי שחזר לצבא וכבר היה בתפקיד, היה מתקשר מידי פעם: סיבוני אני בדרך לעלי, איזה שיעור יש כשאני מגיע? איזה רב נמצא?
או בפעם אחרת: סיבוני איך אני שם שיעורים על המכשיר מירס הצבאי שלי?

הוא הגיע לבית המדרש ובזמן שנכנס לשיעור, קיבצתי את טובי המוחות בישיבה שינסו להכניס לו שיעורים למכשיר המירס.

ריבונו של עולם, עוד לפני שאלת הזמן, איך בכלל לסמג"ד קרבי יש ראש ללמוד תורה שהוא חוזר לבית ובטח שהוא בבסיס.

לילה אחד, השעה כבר מאוחרת, חבר בשם שמואל ואני מסתובבים במתחם הישיבה ונכנסים לבית המדרש הריק מלומדים בשעה זו, רואים את אלירז, עומד, חצי רוקד במקום בשביל לא להירדם, ולומד בקול. אנחנו ישר מתחבקים, 2 מילים והוא חוזר ללימוד, אין לו זמן. אני מכין לו תה, מארגן לו עוגיות.
פתאום הוא קולט שהוא לבד בבית המדרש, אז מבקש לכבות את התאורה כי חבל על החשמל ולעבור לחדר קטן יותר. שם אני מוציא את הפלאפון ומצלם אותו עם הקנטות קלות, עד שהחבר מציע: צלם את השעה.

השעה הייתה 00:30 בלילה. אני כבר לא זוכר אם זה היה לפני שביקר בבית או אחרי, כך או כך צריך עוצמות נפש אדירות בשביל להגיע ללמוד בשעה כזו שאתה מגיע לכמה שעות של חופשה מהצבא.
הוא ידע שאני מעריץ אותו, על ההתמדה, הלימוד, הישירות, הפשטות, הענווה, שמחת החיים, הדרך שהוא עשה בחיים, הבחירה שלו לחיות אחרי נפילתו של אוריאל ומותו של אביו, ידע שאצלי הוא שמור בפלאפון אלירז הכריש, גם היום.

מעולם זה לא הזיז לו. מעולם לא הזכיר בכלום את אירועי חומת מגן שנכנס תחת אש, להציל את חברו וניסה להנשים אותו תחת אש. לא חיפש תהילה, לא רצה שיידעו מי הוא ומה הוא, לא התלונן על שום דבר, פשוט חי ובעוצמות.

ביום נפילתו, צהרי יום שישי, ערב שבת הגדול, הייתי לא רחוק ממנו, מרחק קילומטר אחד או שניים, כנראה שהייתי צריך להיפרד שהוא קרוב, הלכתי לבקר חבר ששימש כמ"פ ממש בגזרה הסמוכה ולהביא לו אוכל. באמצע הביקור הוא נקרא לחמ"ל, חוזר ואומר: קרה משהו, אתה צריך ללכת.

יצאתי מהמוצב. מתחיל לנסוע, עוצר ואומר לעצמי: אלירז פה, בוא נתקשר אליו, מוציא את הפלאפון, עומד על השם שלו ואז חושב לעצמי: לא נפריע לו, בטח הוא גם נמצא באירוע הזה. צנוע ומעולה, ככה נאמר על רבי עקיבא, זה אלירז.

אגב, יום אחד ראיתי במערכת שעות שהוא הכין לעצמו, שלא למדנו יום שלישי כי היה כתוב לו על הזמן הזה: חיזוק זוגיות. וכל יום שלמדנו, אחרי שסיימנו ב-23:00, הוא התחיל חברותא נוספת, כל יום, חוץ מיום שלישי.

עמיחי סיבוני, חבר לספסל הלימודים בבית המדרש לבוגרי צבא בעלי