טקס ממלכתי או דיסקוטק?

גם בימי קורונה אפשר להפיק מופע אופטימי, שמח ומלא השראה שיכבד את הצופים, ולא מסיבת ריקודים פרועה ומאכזבת. חבל. דעה

שלמה פיוטרקובסקי , ד' באייר תש"פ

אפשר היה גם אחרת. ארכיון
אפשר היה גם אחרת. ארכיון
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

לא נעים להישמע זקן נרגן, אבל האמת היא שלא צריך להיות זקן נרגן בשביל להתפלץ מהמופע שחתם השנה את טקס הדלקת המשואות.

לא מדובר בסוגיה עדתית או מעמדית. לא מדובר גם בשאלה של עדכניות מול ארכאיות. מסיבת ריקודים יכולה להיות דבר נחמד, במקום שבו היא אמורה להתקיים, לא כאקט המסיים של הטקס הממלכתי הכי ישראלי שיש כאן בכל שנה.

גם בימי קורונה אפשר להפיק מופע אופטימי, שמח ומלא השראה שיכבד את הצופים, כמעט כל עם ישראל, ולא משהו שנראה כמו מסיבת דיסקו פרועה.

אז נכון, לא הכל היה מביך במופע החותם של טקס הדלקת המשואות, אבל הרוב בהחלט כן. זה לא שציפינו למופע של צמד רעים ברוח ישראל סבא, וגם לא לשירי שלמה ארצי ואריק איינשטיין (למרות שיש להם בהחלט גם שירים יפים שהיו יכולים בכיף להשתלב בטקס). אבל לצפות שבטקס כזה גם מי שחצה את גיל 32 ירגיש בבית זו ציפיה מוגזמת?

לא חייבים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. בכל זאת יום הזיכרון כבר הסתיים. אבל גם בין "ים השיבולים שמסביב" ל"אין יותר מועדונים" יש כמה אופציות. אלא אם כן היה כאן איזה מסר סמוי מטעם משרד הבריאות של ימי פוסט הרב ליצמן. מי יודע.

וכן, מותר גם לצפות שגם אנשים שומרי מסורת יחושו קצת יותר בנוח להביט במופע, ולא, אף אחד לא מצפה למופע של מוטי שטיינמץ או יעקב שוואקי. אבל ריקודים שמתאימים למועדונים מז'אנר מאוד ספציפי לא צריכים להיות על במת טקס המשואות. איפה להקות ריקודי העם של פעם?

אם זו ברכת הפרידה של מירי רגב ממשרד התרבות וממשרד ההסברה, אז אולי טוב באמת שאנחנו נפרדים. לא זו המהפכה התרבותית שייחלנו לה וקיווינו שהשרה רגב תביא. חבל