מייחל להקבלת פני השבת

הרב יוסי יזדי במאמר על מעלת ההכנות לקראת שבת המלכה

הרב יוסי יזדי , ז' באייר תש"פ

שבת
שבת
צילום: איסטוק

בפרשתנו נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם". כותב רש"י: "אני הוא שאמרתי בסיני 'אנוכי ה' אלוקיך', וקיבלתם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי". 

'השפת אמת' זיע"א (אחרי מות, תרל"ב), מביא את דברי הגמרא (ברכות יג, ע"א): "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות".

כשיהודי מקיים את מצוות המלך הרי הוא דבק בו, כדברי ה'תיקוני זוהר' הקדוש (תיקון כט), ש'מצוה' היא מלשון 'צוותא' - חיבור. כשאדם מקבל עול מלכות שמים, כלומר מיישב את דעתו, מתבונן ומכין את עצמו לקראת קיום המצוה, שהנה הוא הולך להיפגש עם המלך ולהיות קרוב אליו, אז זוכה הוא לקיים את המצוה מתוך חיות ושמחה.  

נשאלת השאלה, מה קורה בזמן שאדם עוסק בענייני חולין, איך יוכל גם אז להיות קרוב אל הקב"ה, מהיכן יכול הוא לשאוב שמחה וחיות כשהוא לא עוסק בתורה ומצוות? עונה ה'שפת אמת': "והיינו, שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ברוך הוא, וזה יתן לו חיות ושמחה. וזה נקרא שמירת המצוות, להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום, ועל ידי זה כשתבוא לידו יקיימנה כראוי".  

'שמירה' היא לשון המתנה וציפייה, כמו שפירש רש"י את הנאמר על יעקב אבינו (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר" - "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". יוצא מדבריו חידוש עצום, ששלמות המצוה היא לא רק הקיום המעשי, אלא בעיקר התשוקה והכמיהה מתי תגיע לידו קיום המצוה, מפני שכך הוא מגלה דעתו שחביבה המצוה בעיניו והוא שמח בה. אם כן, גם כשאדם לא עוסק בפועל במצוה, יש לו התעוררות וחיות מזה בעצמו שהוא מתגעגע וממתין למצוה הבאה שתזדמן לפתחו.

בספר 'דרכי העבודה' מביא את דברי הרב הקדוש ה'קדושת לוי' מברדיטשוב זיע"א (ויצא) שכותב אף יותר מכך: "והנה יש עוד בהכוסף מעלה יתירה, כי במעשה אינו רק מה שעושה, דרך משל תפילין, כשמניח אז אין בידו אלא מצות תפילין. אבל הכוסף והתלהבות שיש לו להמצוה כדי לעשות נחת רוח להבורא הוא כולל כל המצות ומעלה עליו כאילו עשאן לכל המצוות".

דוגמא לכך, מספר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל ('דיבורי אמונה', חלק ב): "אמו של רבינו נחמן מברסלב זיע"א, הצדקנית מרת פייגא ע"ה, שאלה פעם אחת את רבינו, מדוע העריך והחשיב הבעל שם טוב הקדוש כל כך את בתו, הסבתא הצדקנית מרת אדל ע"ה, והפליג מאד בגדולתה עד כדי כך שהחשיבה במדרגה נעלה יותר מבנו, הלא הוא הצדיק, רבי צבי זיע"א. השיב רבינו, הסבתא אדל התהלכה תמיד בלב מלא געגועים להשם יתברך, ולא הפסיקה לחשוב מה עוד הייתי יכולה לעשות שיהיה לרצון לפניו". 

ה'שפת אמת' (שבועות תרל"ז) מבאר את ציווי הקב"ה 'זכור את יום השבת' ו'שמור את יום השבת', ושואל איך ניתן לקיים את הציווי של שמירת שבת באמצע השבוע?

ומבואר מדבריו, שבעת שמגיע לאדם ניסיון וקשה לו להתגבר על יצרו, יכול לקבל כוח מ'זכור את יום השבת לקדשו'. שיתבונן שהרי אם חס ושלום יעבור על העבירה ויכנע ליצרו, הרי זה יגרום פגם בשבת קודש הקרבה ובאה, ואם חס ושלום האדם ילכלך את עצמו בדבר לא טוב באמצע השבוע, איך יוכל לקבל פני שבת ואיך יזכה ליהנות מאורה? ולכן, על ידי שהאדם זוכר שבשבת הוא נכנס לבית גנזיו יתברך, הוא יכול לשמור את עצמו בששת ימי המעשה ממה שצריך להישמר, וכך לזכות לעונג שבת, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

באופן דומה הוא מפרש (כי תשא תרל"א) את הציווי 'זכור' ו'שמור את יום השבת', ש'שמור' הוא לשון המתנה כמבואר לעיל, שהאדם יוכל כל ימות השבוע לחיות קרוב אל ה' יתברך ולדבוק בו על ידי שהוא זוכר וחושב על שבת, כמו שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת ונמצאת אכילתה של הראשונה לכבוד שבת (גמרא ביצה ט"ז, ע"א ורש"י שם). וכך גם כל יהודי צריך כל השבוע להיות מצפה, משתוקק ומתגעגע לנועם שבת, להכין את עצמו ליהנות מאורה על ידי סור מרע ועשה טוב.

כותב הרמב"ם (שבת פ"ל, ה"ב): "איזהו כבוד זה שאמרו חכמים, שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך". 

כתוב בתורה (כי תשא לא, יג) "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם". בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא בשם הרב הקדוש רבי אהרון הגדול מקרלין זיע"א, 'אך' מלשון 'מיעוט', כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה כב, ב) "אכין ורקין מיעוטין הם". 

שאם בבוא השבת מרגיש האדם בעצמו שהוא מעט הערך והשויות, ורואה את עצמו מלא חסרונות, או 'אך' מלשון הפסוק (בראשית ז, כג) "וישאר אך נח", שדרשו חז"ל (תנחומא נח, ט) שהיה נח גונח שהכישו ארי. ובבוא יום השבת, גונח ומתאנח האדם מזה שהכישו אותו החיות הטורפות בימות החול והיה להם שליטה עליו, אומר רבי אהרון מקרלין שהעצה היא 'את שבתותי תשמורו' - לשמור את יום השבת, כי השבת מרוממת ומגביהה את האדם. 'כי אות היא ביני וביניכם', השבת מחברת ומקרבת את האדם לבוראו, וגדולת השבת היא עד כדי כך שנאמר עליה בפסוק שלאחר מכן 'כי קודש היא לכם', שהאדם בעצמו מתקדש על ידי השבת.

'הלקח והלבוב' כותב דברים נפלאים על חשיבות קבלת שבת קודש: "אמרו חז"ל (שבת יב, ע"א) 'חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה'. ערב שבת צריך האדם למשמש בגופו ולראות כל הבגידות שבגד בששת ימי המעשה, בגדו' היינו 'גופו' שהוא בגד להנשמה הקדושה, ולראות שיהיו בגדיו לבנים. 

ואף אם לא הכין האדם עצמו בימי המעשה כראוי לשבת קודש, ואף אם עבר הערב שבת בלי להכין עצמו להמתנה הגדולה של שבת קודש, הרי ה'שפת אמת' (כי תשא תרמ"ג) מחזק לבבנו במה שאמרו חז"ל שבשבת צריך להיות כל מלאכתך עשויה. דהיינו, כי בבוא יום השבת והאדם רואה כי לא הכין עצמו כלל, ומוצא את עצמו ריק מכל בבחינת 'אך', רואה בעצמו רק מיעוט וחסרונות, ומאוד משתוקק לבוא ליום השבת, 'תשמורו' מלשון 'יושב ומצפה', אז בבוא השבת הוי כאילו כל מלאכתך עשויה'. 

וזה לשון ה'שפת אמת': "על ידי השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש, ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת, יוכל להיות כאילו 'כל מלאכתו עשויה' כמו שהקב"ה מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם, וכן כתוב בספרים שערב שבת קודש הוא יום מוכן לתשובה".