בהנחה שהחיוב לחבוש מסכה ילווה אותנו עוד זמן ממושך, הרי שיש בנוכחותה על פנינו מסר חשוב בדבר חשיבותה של השתיקה בימים אלה.
דווקא חבישת המסכה, כחלק מהתמודדות מול הנגיף הקטלני, מחדדת לנו את התועלת היוצאת מהמפגש עם הדממה, דבר שלא התרגלנו אליו עד עכשיו. התרגלנו להגיד בחוסר זהירות את מה שיש לנו להגיד ולכפות דרך שלא מתאימה לתלמיד, מפריעה להתפתחותו האישית ומכווצת את מרחבי חייו.
דגלנו בתפיסה ארכאית שתפקידנו הוא לדבר ולהשמיע במטרה להנחית כמה שיותר מצבורי מידע על מוחו של התלמיד. שאנחנו יודעים בביטחון גמור מה טוב לילד ולמה היא הכי זקוק. חרצנו לא פעם גורלות, הצפנו תיאוריות עתידיות והסקנו מסקנות. לפנים עידן הווירוס הנוכחי נדבקנו בווירוס הדיבור שאף לו תסמינים שליליים – ברחוב, בבית הכנסת וכן, גם בחדר המורים, גם כשאין לנו באמת מה להגיד.
אלא שפתאום הופיע הנגיף שהאט את קצב מרוץ החיים והביא עימו תמורות ושינוי תפיסות עולם. הבנו שאנחנו יודעים פחות ממה שחשבנו. נעדרי ביטחון ומוגבלים. כל מה שאחזנו בו בידיעה שאנו בעלי הכוח והידע – התמוסס לנגד עינינו, וכמו המסכה, המציאות סביבנו כוסתה בעננה של אי ודאות.
בעקבות החזרה לשגרה קצת אחרת של לימודים יש פה הזדמנות ותקווה להביא את השתיקה גם לעולם החינוכי ולטפח למידה מתוך שתיקה והקשבה, מבלי להסיר את המסכה מהפנים. הגיע הזמן להוראה מחודשת - מהוראה של דיבורים, נאומים ונתונים להוראה שנותנת מקום לשיח והקשבה. בכך נמנע בעיות שמקורן בחוסר הקשבה לעצמי ולעומד מולי, גם אם זה תלמיד שאך לפני כמה רגעים עוד הפריע בשיעור. באופן זה נהיה מסוגלים לא רק להאזין לעולם הפנימי אלא אף לרחשים שמוסיפים לחיינו הרבה יופי וחיוניות.
החינוך נע במסלול של גילוי והנבטה של כוחות הילד והוצאתם לפועל. תרומתו של משבר הקורונה בתחום החינוך הוא בכך שהדגיש בפנינו את הצורך להטות אוזן לקולנו הפנימי כמובילי דרך חינוכית ולקולם של חניכינו. נחנך מתוך אמונה בכוח שנמצא בנפש הילד, ולא בכוח ובכפייה, אלא נפנה מקום לתהליכים, לקצב ולמנגינה. לכל ילד יש ניגון משלו וגרעין צמיחה ותנאי גידול שייחודיים לו. רק בדרך זו נצליח לקטוף את פירות השקט וההקשבה.
אסיים במילים שכל כך מתאימות בימים של התמודדות וחוסר אונים מתוך שירו של אודי דוידי: "מתי בפעם האחרונה עצרתי לרגע, להקשיב לעוצמה, להתמכר לדממה, מתי בפעם האחרונה הצלחתי להביט אחור, להפסיק לספור הצלחה אכזבה".
השיר מסתיים במילים: "עכשיו שתיקה. זמן לומר תודה". אז בואו נפסיק להביט לאחור ולספור אכזבות והצלחות בחינוך ונאמין שיש בשתיקה עוצמה גם בכיתה, שתיקה שמפנה מקום גם לאבא שבמרומים ולייחודיות של כל ילד. וכמובן לא נשכח להגיד תודה על הזכות שנפלה בחלקנו לסייע לילד להוציא לפועל את כוחותיו ולהאיר לו את הדרך הנכונה באמונה ובמסירות.
בהצלחה לכולנו!