מערכת אכיפת החוק, כולל בית המשפט העליון, הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, מצויה באחד מרגעי השפל העמוקים בתולדות המדינה. כאשר מערכת אכיפת החוק ממשיכה לאבד מדי יום את אמון הציבור, מונף תמרור אזהרה אדום בוהק על הדמוקרטיה, שלטון החוק והתקינות המשטרית. אחד האשמים המרכזיים לאובדן האמון הוא ד"ר אביחי מנדלבליט.
פרסום כתב ההמלצות וההחלטה על הגשת כתב אישום נגד נתניהו על ידי היועמ"ש, סמוך מאוד למערכות הבחירות, עורר חוסר נחת בקרב אזרחים רבים. התחושה השלטת היתה שמדובר בניסיון להשפיע על תוצאות הבחירות ולהטות את הכף לטובת כחול לבן, ולאור המתואר להלן, במיוחד לטובת אשכנזי.
כתב אישום, כולל חידוש עולמי של סיקור אוהד כשוחד, שכדי להוכיחו התביעה נזקקת ליותר מ־300 עדים, נראה דומה יותר לתביעה ייצוגית מאשר לתיק פלילי רציני. למרות מאמצי היועמ"ש ובכירי הפרקליטות, הישראלים בשלוש מערכות בחירות אמרו את דברם - הביעו אמון בנתניהו. מדובר בהישג פוליטי נכבד, גם בהתחשב בעובדה שרוב ערוצי התקשורת שיתפו פעולה עם הפרקליטות, זכו להדלפות למהדורות חדשות בכל ערב והתגייסו כדי להעביר את השלטון לשמאל.
אי־אמון גורף
הציבור אינו מוסמך לקבוע זיכוי או הרשעה, לשם כך נועדו בתי המשפט. אולם מיליוני המצביעים שהצביעו לליכוד בראשות נתניהו ולמפלגות הימין, שהודיעו לפני הבחירות שתלכנה עם נתניהו, הביעו בהצבעתם אי־אמון גורף, בהחלטות היועמ"ש והפרקליטות. לא רק בהסתמך על חזקת החפות אלא גם לגופו של ענין. רוב הציבור לא מאמין שנתניהו עבריין, ומשוכנע שיזוכה בדין כי מדובר בתפירת תיקים על רקע פוליטי.
רוב יהודי עצום שוכנע שמערכת אכיפת החוק איבדה את היושרה, ההגינות והמקצועיות. אין לי ספק שגם הציבור הערבי, אם הבחירות מבחינתו היו בסוגיית אמינות המערכת, היה מצטרף לרוב היהודי. לאור תוצאות הבחירות, שכולן סבבו סביב החלטת מנדלבליט על הגשת כתב האישום, ושהתמקדו בסיסמה "רק לא ביבי" בחסותו, היה עליו לסיים את תפקידו. בכך היה מונע מבוכה מבתי המשפט שצריכים לדון בכשירות נתניהו להרכיב ממשלה שיש לה רוב משמעותי בכנסת, ומונע מעצמו התבזות.
לא העליתי על דעתי, שתעלומת התנהלות מנדלבליט נובעת מאימוץ תפיסת עולם שמאלנית אקטיביסטית, שאותה אפשר לזהות אצל כמה שופטים בעליון ובכירים בפרקליטות. בשבועות האחרונים, ובמיוחד בימים אלו, נחשפו פרטים המציעים פתרון אפשרי. פרשת הרפז קיבלה תפנית והפכה להיות פרשת אשכנזי־מנדלבליט. פרשה מכוערת, בעייתית, פלילית לכאורה שמזכירה סרטי פעולה סיציליאניים.
לשכת רמטכ"ל צה"ל (אשכנזי), עוזריו והפצ"ר (מנדלבליט), התנהלו בפרשה ככנופיה שחבריה שומרים ומחפים האחד על האחר. קרימינולוגים מובהקים ומומחים לתשבצים יכולים לשחזר את מהלך הקורים שנטוו בין כל הגורמים המעורבים לכאורה בפרשה ובספיחיה, חלקם מתוך רצון לשתף פעולה ואחרים מתוך תמימות בעקבות הסתרת ראיות זהב. כולל: יואב סגלוביץ (כיום ביש עתיד), האחים שלמה ויהושע למברגר, שי ניצן, המפכ"ל דודי כהן ונוספים בתפקידי משנה. המערכת לא אפשרה את גילוי האמת כולה לציבור, הוציאה צווי איסור פרסום, שהעלו את מפלס החשדות נגד המעורבים.
הפרקליטה עו"ד טוני גולדברג, שהכירה היטב את החומר, בחוות דעת מפורטת שכתבה בשנת 2014 נימקה מדוע יש לחקור באזהרה את הפצ"ר אז, מנדלבליט, בחשד לביצוע עבירות מרמה, הפרת אמונים ושיבוש חקירה. הפרקליטה מפרטת חשדות בדבר ניסיונות לשטות בעוזר היועמ"ש רז נזרי, לחבל בחקירה ולמנוע את מיצויה. לדעתה, "דבריו של הפצ"ר הם בבחינת שקר מזוקק - הרמטכ"ל נשמע מוטרד מהאפשרות שיגיעו אליו, 'חולב' את הפצ"ר ודולה ממנו מידע". בהמשך כתבה כי הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, "ביקש להרחיק את החוקרים ממנו ומהראיה בה מחזיק (מסמך הרפז) והפצ"ר נתן ידו לכך".
היועץ המשפטי הקודם, יהודה וינשטיין, במכתב משנת 2015, שבו החליט לא להגיש כתב אישום נגד מנדלבליט, ציין שמדובר בעבירות לכאורה המצויות ברף הפלילי הנמוך. למותר לציין כי כשמדובר ביועמ"ש, גם עבירות לכאורה ברף הפלילי הנמוך אמורות למנוע את המינוי.
יש לשבח את העיתונאית הבכירה אילה חסון, שבניגוד לקו התקשורתי המקובל, אינה מרפה מהפרשה ושואלת "איך יש הוכחות מטורפות והעסק נסגר?" היא מפנה להקלטות נסתרות שהוגדרו על ידי החוקרים ראיית זהב ונקברו אי שם.
שר המשפטים אוחנה ביקש למנות את דן אלדד למ"מ פרקליט מדינה על פי סמכותו בחוק. מייד נזעק היועץ מנדלבליט והתנגד. מנדלבליט הוגדר כמוכן "להתאבד" למען המומלץ שלו לתפקיד, שלמה למברגר. מנדלבליט רק "שכח" לגלות שעו"ד שוקי למברגר, אחיו של שלמה, המשנה לפרקליט המדינה, היה בקשר איתו בתקופה שבה, על פי גולדברג, ניסה לחפות על אשכנזי.
כמו גם, אי־ציון העובדה שעו"ד שלמה למברגר, בכיר הפרקליטות עצמו, שינה במפתיע את דעתו והחליט שאין להעמיד לדין את מנדלבליט מחוסר אשמה. אבהיר כי איני מטיל ספק ביושרת האחים למברגר.
עו"ד אלדד טרף את קלפי היועמ"ש והחל להתעניין בנושא שממנו מנדלבליט בורח כמו מאש. כעת על מנת להרחיק ממנו את סכנת הבדיקה והחקירה, מנדלבליט החליט למנות את עצמו כמ"מ פרקליט המדינה, מבלי, לדעתי, שיש לו סמכות חוקית לכך. בית המשפט העליון ישמח לתת לו מטריית חיפוי גם לענין זה.
לאור מצבו המסובך של מנדלבליט, לא יהיה זה מופרך לשער כי ראשי הפרקליטות שכל רצונם היה כנראה להפיל את נתניהו ושלטון הימין ידעו את נקודות החולשה שלו, ואולי אף לחצו על הכפתורים הנכונים שהובילו להגשת כתב האישום.
שילוב ידיים
השופט מזוז, שאמר בכנס חיפה למשפט: "המצב של שר משפטים לעומתי הוא מצב בעייתי ומטריד, וההתנהלות מקשה על תפקוד המערכת", נתן צו ארעי בענין מינוי מ"מ פרקליט מדינה, למרות שלא התבקש לתִתו. כיצד היה יכול לדון בנושא הקשור לשר המשפטים לאחר שגילה בפומבי את דעתו עליו?! תמוה למדי.
לאור שילוב הידיים שבין אשכנזי למנדלבליט, היה ללא ספק ניגוד עניינים מובהק בהחלטות מנדלבליט בעניין נתניהו, שהרי גבי אשכנזי היה אחד המועמדים המובילים מול נתניהו. איזה ערך אמיתי אפשר לייחס לאור זאת להחלטות של מנדלבליט בענין נתניהו?!
כעת במערכה המתפתחת בפרשה, גויס גם השופט אליקים רובינשטיין. לאור ההתבטאויות שלו בתקשורת לאחר פרישתו, אינני מתפלא שלקח על עצמו את תפקיד הבורר בסרט האימה. במטרה כנראה להזיז את אלדד ולמנוע זעזוע במערכת ההשתקה והחיפוי.
כך, במהירות וביסודיות מערכת אכיפת החוק על שלוחותיה פורמת את האריג שבמשך שנים רבות היה לתפארת מדינת ישראל והופכת אותו לסמרטוט שרגליים גסות דורכות עליו ללא הרף עד לשחיקתו הסופית. חבל. אוי לך, ארץ נהדרת, שנאלצת לשפוט את שופטיה, יועציה ופרקליטיה.
באדיבות "ישראל היום"