הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתיצילום עצמי

פרשת אמור פותחת בציווי לבני אהרון, לבל ינהגו כמנהג כלל הציבור.

על בני אהרון הכהנים להמנע מטומאת מת, ומאבילות רגילה. מתוך הבדלתם, הכהן אף מצווה להמנע מגישה אל הקודש במקרה שהוא אינו שלם בגופו: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" .

ציווי זה מעורר תמיהה מעט מביכה. שהרי אחד המאפיינים של התורה הוא העקרון של היחס הראוי אל החלש ודכא הרוח. העקרון מופיע פעמים רבות ביחס התורה לאלמנה, לגר וליתום, וידועה הגדרת רבי עקיבא את מצוות אהבת רעך כאהבת עצמך, כשורש התורה כולה.

יש לברר אם כן על שום מה אוסרת התורה על הכהן הפגום בגופו מלגשת אל הקודש, וכיצד מתיישבת מצוות לא תעשה זו עם העקרון התורני של הדאגה לחלש ולדכא?

לפתרון שאלה זו, יש להבחין בין שתי זוויות ראיה הלכתיות שונות, המשלימות האחת את השנייה.

זווית הראיה הראשונה, היא ראיה פרטית- ההלכה מקפידה ביותר על כל יחס פגום בין האדם לחבירו. שתיים משלוש המצוות עליהן יש למסור את הנפש, הן מצוות בין אדם לחבירו. חמישה מעשרת הדיברות עוסקים במצוות בין אדם לחבירו.

כך גם בהקפדה על איסור לשון הרע, עד כדי איסור לדור בשכנות עם בעלי לשון הרע (משנ"ת דעות פרק ז, ה"ו), ובעוד דוגמאות לרוב.

אמנם, זוית הראיה השניה, היא ראיה ממלכתית- זוית ראיה זו, אינה באה לסתור את ההלכה הפרטית ח"ו, כי אם להשלים אותה, כך שהתורה מאירה גם ברמה המדינית ולא רק זו הפרטית, ובכך לכונן ממלכת כהנים קדושה (שמות יט ו).

לדוגמא, ידוע לנו כי כל יחסי האישות חייבים להיות במסגרת. זה השורש העומד במוסד הנישואין (משנ"ת אישות, פ"א ה"א). זהו הדין הרגיל, הפרטי. אך במצב מלחמתי, בו המדינה לוחמת בקרב, הותר (בתנאים מסוימים כמובן, ושלא בהמלצת התורה) לחייל לחיות עם אחת השבויות בקרב (אמנם נחלקו הראשונים אם קודם מביאה לביתו, אך העקרון נשאר) מדין 'אשת יפת תואר', על מנת לסייע בהכרעת המלחמה ובפינוי הדעת מהתאווה המסיחה אותה, גם אם זה בא בחשבון מסוים על ערכי התורה הפרטיים של מיסוד הזוגיות.

כך גם ביוצאים לקרב- לעומת מצוות התורה הפרטית לשמח את האשה בשנה הראשונה לנישואין ולא להיעדר מהבית, הרי שחתן וכלה יוצאים מחדרם להלחם במלחמת מצווה ממלכתית.

כך גם ב'משפט המלוכה', המתיר למלך להשתמש ברכוש פרטי ובכך להפר את זכויות הפרט במדינה, ולעבור לכאורה על איסורי תורה כגזל וכדומה. אמנם נחלקו רב ושמואל ולאורם הרמב"ם והאור זרוע, אם המלך מותר בזה או שנאמרה פרשה זו לאיים על ישראל. אך העקרון האידיאולוגי קיים לכל הדעות. יש לציין שהתו'ס סברו שהמלך הותר בזה רק לטובת עבדיו ולא לצרכי עצמו, דהיינו שהיתר הגזל הוא לשם חיזוק המלכות ולא לצורך אגואיסטי.

הרי שהתורה מורה לנו שני פנים הלכתיים של דבר ד'- ההלכה הפרטית, היא ההלכה הנוגעת לכל אחד מאיתנו בחיי היום-יום, וההלכה הממלכתית, היא ההלכה הנוגעת לסידור חיי מדינה תקינים בקדושה. אחת דיבר אלהים, שניים זו שמענו- כפרט וככלל.

כך יש לראות גם את האיסור לבני אהרון לבל יקרב אדם שאינו שלם בגופו אל הקודש.

כך מטעימה התורה את איסור הקרבה של אותם אנשים אל הקודש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי". 'לחלל' משמעו להפוך את הקודש לדבר חולין, דבר הנראה כבכל מקום של חול ושל חסרון, ללא מאפיין של שלמות הבריאה.

על כן, ברמה ההלכתית הפרטית, לא די שאדם נכה הוא ככל האדם, אלא שהוא אף מושא להרבה מאד מצוות חשובות של עזרה לזולת, ואוי למי שיפגע באדם כזה שד' עימו כנבואת ישעיה- "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".

אולם ברמה ההלכתית הממלכתית, ישנה חשיבות לסדר הממלכתי במקדש, סדר המתבטא בין היתר בשלמות הגוף, ומונע עבודת גופים פגומים במקדש ד' המבטא את שלמות המציאות הרוחנית והגשמית.

אין במצווה זו פגיעה בכבוד האדם שאינו שלם בגופו, אלא רצון לביטוי שלם ואחדותי לשכינת ד' שאף היא שלימה ואחדותית, דבר המתבטא במקדש הממלכתי, מקדש מטה מול שכינת מעלה. אדם בא שבור למקדש, מתוודה על חטאיו ומבקש לשוב אל העולם השלם האלוקי, ונציגי עולם שכזה ראוי שיפגוש. הכהנים מבטאים את הנצחון על המוות, על החסרון, ועל כן פגימת גופם אינו דבר שיתכן במקדש.

כעין זה מובא בזהר הקדוש- " "וכלא לא קיימא אלא בשלימו, ולא שרייא קדושה דכלא אלא בשלימו, כד מתחבראן דא בדא, כלא הוא שלים, כלא הוא חד, לא אתפגים אתר, ועל דא אקרי כנסת ישראל שלם, כמה דאת אמר 'ומלכי צדק מלך שלם', 'ויהי בשלם סכו'. ובגין כך לא שרייא כלא אלא באתר שלים, ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב....ובגיני כך, כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא, בעי למהוי שלים יתיר מכלא, ולא יתחזי פגים, ועל דא אזהר להו לכהני, דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום"

אולם לענ"ד יש להעיר כאן הערה עתידית.

בעוד אנו מקיימים ונקיים בע"ה, בחשק ושמחה את דבר ד', שלא ישרתו במקדש כהנים שאינם שלמים, יתכן שהסנהדרין שבדור המקדש השלישי יכריעו לתת לכהנים החסרים בגופם עבודות אחרות שלא נאסרו בם, מחוץ למקדש, בכוונת מכוון. וזאת לא רק כדי למצות את כושר העבודה שלהם אלא בעיקר על מנת להצהיר שהדרתם משימוש המקדש אינה בשל רשעותם ושפלותם וכדומה, אלא בשל הצד הממלכתי האלוקי שאינם מתאימים להביע אותו בשל האופן בו נבראו. בעוד עצם עבודתם רצויה בפני ד' מצד עצמה. עבודות מותרות בבעל מום הם לדוגמא התקיעה בר"ה בחצוצרות, עגלה ערופה, השקיית מי סוטה, וקבלת העם לפני הר המוריה.

זהו העקרון השם את הבחירה החופשית של האדם במקום נכבד, לצד המקום הטבעי שאינו תלוי בבחירה, שד' יצר בו. השראת שכינה מלמעלה למטה- מייצג הגוף השלם. השראת שכינה מלמטה למעלה- מייצגת בחירת האדם באשר הוא, בטוב.

את העקרון הזה ביטאו חז"ל בהערתם לסדר הקדימויות להצלת נפשות, אשר גם בו, אמנם כהן גדול קודם לאנשים אחרים בשל מעמדו הכללי  "אבל- אם היה ממזר תלמיד חכם, וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות פ"ג מ"ח).

הוי אומר, יש מקום לצד הממלכתי האלוקי, הצד שבו ברא ד' את האדם כמשרתו השלם, אך העיקר הוא בחירת האדם בטוב ובתורה, אפילו ואולי דוקא, בבעלי מום ודכאי רוח, 'מקימי מעפר דל'.