תיאטרון פלייבק/ "כאומן זה נותן לך מפגש מאוד קרוב עם הקהל, הוא זה שיוצק את התוכן, אנשים משתפים ברגשותיהם ובחוויות משמעותיות שקרו להם. בפלייבק יש הרבה אלתור, שהוא דבר מאוד חזק. זו קפיצה למים, יש הרבה יותר אפשרות להצליח והרבה יותר אפשרות להיכשל. אהבתי את זה מאוד. זו חוויה שכל שחקן צריך".
אין סאטירה בימין/ "במובן מסוים ניפצנו את זה בלאטמה, אבל לצערי זה עדיין לא מספיק. כדי שבאמת תהיה סאטירה בימין, צריכה להיות תקשורת ימנית חזקה, כי כשאתה שומע רק צבע אחד בתקשורת, עדיין קשה לצחוק על זה. היום לאטמה מוקרנת בערוץ 20, אבל זה עדיין מחתרתי, אין לה מספיק צפיות".
התחלה/ אלול תש"מ, פתח תקווה. ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות. האב, עזריאל, עשה את מרבית שנותיו בתפקידים בבית הדין הרבני, ובשיאם היה מנהל בית הדין הגדול בירושלים. האם, טובה, הייתה מהטוענות הרבניות הראשונות, "כך שבאותה משפחה היו שני צידי המתרס".
שני צידי המתרס/ כשהיה בן 4 ההורים התגרשו. החוויה לא הייתה פשוטה גם בגלל שהתהליך היה ארוך ולא נוהל על מי מנוחות, וגם בגלל התקופה. "לא היה מקובל אז בציבור הדתי להתגרש. בבית הספר היסודי ובתיכון הייתי הילד היחיד שהוריו גרושים. החברה הדתית־לאומית לא ידעה איך להתמודד עם זה".
לימודים/ האם עברה עם הילדים לירושלים, וביסודי למד ב'מורשה'. שנות התיכון עברו עליו בישיבה לצעירים, משם הוא זוכר לטובה את החברים. "בצלאל סמוטריץ' ושלמה פיוטרקובסקי היו במחזור שלי. הייתה אווירה טובה, טיולים וחינוך לאהבת הארץ". אבל יש לו גם ביקורת. "הישיבה לא השכילה לדאוג לצד הפיזי והפסיכולוגי. לא דיברו איתנו מספיק בגובה העיניים על מה שהעסיק אותנו כנוער, והיה חוסר מודעות לעולם הנפש".
המפנה/ ישיבת עתניאל. "זה לא היה מעבר צפוי. הרגשתי שאני צריך שינוי ואני מחפש ישיבה שיש בה יותר ביטוי לצדדים אומנותיים ומקום לנפש. אם יש לך נטייה לכתיבה ואומנות, ישיבת עתניאל תיתן לזה מקום. בישיבה היה גם מגוון של אנשים. היא הייתה הפוכה בתפיסה שלה מישל"צ".
כן המפקד/ בצה"ל הוא בחר להיות חובש, "וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי. זה אומר שאת רוב השירות עשיתי במסגרת הצבא הכללי ולא רק עם בני"שים. הכרתי בנות, שעד אז לא הכרתי בכלל, ואת החברה הישראלית".
עולם המשחק/ הוא ביקש להעשיר את הלמידה שלו כבר בתקופת ההסדר. "האפשרות היחידה הייתה להירשם למכון הוראה, וכך נרשמתי ל'לפני ולפנים', מכון הוראה שליד ישיבת מקור חיים. זה היה מרתק. למדו שם יצירה, מודעות רגשית ורבי נחמן".
מחזור א'/ בישיבה נתלתה מודעה על פתיחת בית ספר לתיאטרון בשם 'אספקלריא'. הלימודים היו בימי שישי, וזה התאים בול. הוא למד שם במשך שנתיים. "זו הייתה קבוצה של גברים מהעולם הדתי שהייתה לה תשוקה לתיאטרון. היינו קבוצה חזקה, יצאו ממנה כמה וכמה שחקנים. בבית הספר לימדו מורים מאוד מקצועיים, מניסן נתיב ומסמינר הקיבוצים. חיינו מיום שישי ליום שישי". פרויקט הסיום היה ההצגה 'מניין גברים'. "היה חזק".
הפרגון/ לימודי המשחק והעלייה לבמה התקבלו בסביבה שלו בהתלהבות. "בעתניאל עודדו אומנות מכל מיני סוגים. היו תערוכות ציורים, עודדו לפתח את המוזיקה. זה היה פחות מקובל בעולם הדתי, אבל שם כן, מאוד". אחרי הפסקה נפתחה שנת השלמה למסלול, ומאז שיחק בתיאטרון אספקלריא במשך 15 שנה, ובמשך השנים המשיך ללמוד במסגרות נוספות.
צעד קדימה שניים אחורה/ "הייתי מאוכזב מכל מיני היבטים של העולם הדתי. אני נמצא בדיאלוג מתמיד עם העולם הרוחני שלי, ושיניתי כיוון ממרכז הרב למקומות אחרים". גם אחרי התנועה הרוחנית הזאת, הוא המשיך לשחק בתוך עולם התיאטרון הדתי, עד שחש שהוא מוגבל והקים קבוצת תיאטרון פלייבק המורכבת מדתיים וחילונים. "הרגשתי שבתיאטרון הדתי יש הרבה חסרונות, בעיקר משום שנשים וגברים לא היו יחד על הבמה".
חי בסרט/ לצד ההצגות הוא הבליח גם לכמה סרטים. "קולנוע ובמה הן שתי אהבות שונות. יש כאן אבסורד. מבחינת ההתרגשות והמגע הקרוב, אין כמו הצגת תיאטרון. אתה מרגיש את הקהל ונמצא שם פיזית. את הקולנוע אתה יוצר מול מצלמה, אבל היצירה מגיעה לקהל הרבה יותר רחב. זו חוויה אינטימית שהופכת למאוד לא אינטימית".
מהדורת השבט/ יוצרי לאטמה בגלגולה הראשון, קרולין גליק ושלמה בלס, הגיעו אליו ראשון מבין השחקנים. "הייתה להם מחשבה על פורמט של חדשות, ובגלל שהייתי טיפוס של מגיש החדשות, הזמינו אותי לצילומים בדירה בנחלים. הכול היה פרטאץ', הפכנו את הדירה לאולפן".
שיעור בפוליטיקה/ לאטמה יצאה לדרך בחורף תשס"ט כסדרת רשת. "זו הייתה תוכנית חלוצית וימנית. הבדיחות שנכתבו על ידי טל גלעד, מכותבי ה'חרצופים' ו'זהו זה!', היו בסגנון בריטי, מתוחכם ועוקצני. דרכו למדתי הרבה דברים על הפוליטיקה הישראלית ועל עיתונות ותקשורת. הבנתי שהתקשורת מביאה מידע לא מהימן. מהדורת החדשות היא מאוד נוצצת, אז הצופה נוטה להאמין לה".
לא לפחד כלל/ ההזדהות שלו עם הקו הימני של התוכנית והבדיחות היא מלאה, והוא אפילו היה רוצה לראות קו תקיף יותר. "תיכנסו בשמאלנים עוד יותר, מה אתם מפחדים".
סדרה עולמית/ 'לאטמה' זכתה לפופולריות רבה בארץ, ועוררה רעש בעולם. הפריצה הגדולה הייתה בסרטון סאטירי נוקב על משט המרמרה לעזה, שזכה למיליוני צפיות ברחבי הגלובוס. גם פרק שנעשה על שוודיה בעקבות טענה שישראל סוחרת באיברי מחבלים, זכה לתגובות רבות. "מישהו משוודיה קנה חולצה שלנו ומאז הגיב על כל תוכנית. היו גם כמה יחידות קרביות מיוחדות בצבא האמריקני שהעריצו את הסדרה".
המסך יורד/ כעבור ארבע שנים ירדה לאטמה ממסכי המחשבים. הייתה לה עונה אחת בערוץ 1 בגרסה מעט אחרת בשם 'הכול שפיט', אבל הוא לא שיחק בה.
חזרנו/ מיד אחרי פורים השנה הוא קיבל טלפון מאופיר שטיינבאום, המפיק הנוכחי: "אלחנן, אנחנו חוזרים". "לא הופתעתי כי ידעתי שיש מהלכים מאחורי הקלעים, אבל מאוד שמחתי".
בונוס לציבור 1/ "לאטמה תורמת לצופים מבט מפוכח על התקשורת. כשאתה קורא כתבה, אתה לא שם לב מה המקורות שלה ולמה העובדות מנוסחות דווקא ככה. כשאתה צופה בלאטמה, אתה מבין שמדובר בכתבות של אג'נדה ולאו דווקא אינפורמציה".
בונוס לציבור 2/ "הרבה אנשים כותבים בתגובות שאנחנו מהווים עבורם תקשורת אלטרנטיבית, גם בגלל המידע האחר וגם כי אנשים זקוקים להומור הזה כאוויר לנשימה. הם לא מתחברים לתוכניות הסאטירה משמאל".
אם זה לא היה המסלול/ התשובה ברורה: "הייתי פסיכולוג. למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב/ אם הייתה הצגה עד מאוחר בלילה שלפני, ואין חזרה בבוקר, "יש לי צידוק לקום מאוחר". היום נפתח בקפה וכתיבת 'דפי בוקר', שבהם משתף הכותב בשטף המחשבות שלו, כדי לשמר את היצירתיות.
פלייליסט/ בעבר היה מפיק מוזיקלי, עבד תקופה מסוימת עם שולי רנד וסיני תור. אולי משום כך המנעד רחב וכולל מוזיקת עולם, רוק, אינסטרומנטלי ועוד, עם דגש על בוב דילן וג'ון לנון. "אני גם אוהב מוזיקה ישראלית ויוצרים חדשים, מאזין לחברים שלי שמפרסמים יצירות חדשות".
שבת/ זמן של חברים מאזור קטמון, זמן להתבוננות. "ואם יש יצירה חדשה, יש שהות לחשוב עליה".
דמות מופת/ ש"י עגנון, בעקבות ההצגה 'מעשה שאין לו סוף' שהעלה השנה. "בגלל השפה המיוחדת שלו, והיכולת לגעת בכל כך הרבה עולמות דרך השפה הזאת. עברתי תהליך מאוד חזק עם ההצגה הזאת. בהתחלה חשבתי שעגנון כותב פולקלור יהודי. ואז גיליתי שמדובר בכמות מטורפת של חומר, סיפורים דרמטיים ומפתיעים שנוגעים בכל רובדי החיים".
מפחיד אותי/ "שתחום התיאטרון יקרוס".
משאלה/ "שלאטמה תהפוך למיינסטרים".
כשאהיה גדול/ השאיפה היא להיות שחקן, "למרות שעתיד התיאטרון לוט בערפל, כי השביתו את כל התיאטראות לחודשים ארוכים. הענף שרוי בנפילה גדולה, ולא ברור כמה זמן ייקח לו להשתקם". אבל הוא אופטימי. "אני מאמין שאנשים ירצו לראות תיאטרון ושמשרד התרבות ישקם את הענף". ויש גם שאיפה להמשיך ולכתוב הצגות, ואולי להוציא ספר.