יעל שבח: דרושה הנהגה, דרושה אחריות

יעל שבח נזכרת בימי המגיפה בה מתו תלמידי רבי עקיבא ומקבילה אותם לימי הקורונה.

יעל שבח , ט"ז באייר תש"פ

יעל שבח
יעל שבח
צילום: באדיבות המצלם

אלפיים שנה אחורה. הימים, ימי קורונה. קורונה מסוג אחר, אולי תוקפני יותר, אולי תוקף מערכת אחרת בגוף. קורונה של העולם הישן. המקום, בית המדרש הגדול בארץ ישראל. שעת ערב מאוחרת.

בחדרו, ספון בין ספריו הרבים, יושב לו אוחז במצחו חרוש הקמטים, ראש הישיבה הידוע בלמדנותו וחכמתו, רבי עקיבא.

זה מספר ימים שישיבתו סופגת מכה עזה מהמגפה התוקפת את כל העולם והוא מתלבט. לסגור? לשחרר את כל הבחורים?

והתורה? מה יהא עליה? הרי ממילא מתנכלים לה, לאותה התורה, ממילא קשה למצוא מי שיסכים ללמוד תחת העננה האפלה של המשטר הרומי.

אז עכשיו לעצור הכל מבחירה? ומה עם מסירות הנפש? רק היום הודיעו לו על עוד 10 בחורים שחלו במגיפה. מה שמעלה את סך החולים למעל אלף. חלקם הגדול נעים בין חיים למוות וכבר נשמעו שמועות על מתים רבים ברחבי העולם.

החלטה כה כבדת משקל. רבי עקיבא, הגדול, מעמיד התלמידים האגדי. שמעו הולך לפניו, לימודו המעמיק ועושר ידיעותיו קנו לו שם יוקרתי בקרב קהילת ישראל. עשרות אלפי תלמידים עברו תחתיו.

מאוד אלפי עיניים נשואות אליו. איך יחרוץ את גורל העולם היהודי בהינף יד? בהחלטה אחת? ומה יאמרו אומות העולם?

אין ברירה, רבי עקיבא מבין שהחלטה זו מונחת על כתפיו, ורק עליהן. על כל המשתמע מכך. הוא נעמד ומתחיל לנוע בתוך החדר. בתוך בית המדרש נשמעים קולות הלומדים. מנגינה המנעימה את אוזניו.

בית המדרש יישאר פתוח. על אף הסכנה המרחפת עליה. תורה מגינה ומצילה. ואנחנו נמשיך למסור את נפשנו עליה. הוא יוצא מפתח הדלת וניגש לדוכן, לקראת השיעור היומי.

חודשיים לאחר מכן. תשוש וכאוב, יחזור וישב רבי עקיבא סביב שולחנו בבית המדרש. יכה על חטא, יבכה על מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו. יבכה על ההלוויות הרבות שפקד מדי יום ועל אלו שכבר נאלץ להדיר רגליו מהן כדי לשמור על נפשו. יבכה על התורה הגדולה שנחרבה בכה מעט זמן. יבכה על המעט שנותר.

ויקום. ויתחיל לבנות מחדש את בית מדרשו, יעמיד תלמידי חכמים חדשים, שיעמידו עוד אחריהם. יעמוד מול עיניהם המצפות לתשובות של משפחות הבחורים שנספו במגיפה ומול שאר קהילות ישראל המבקשים לקבל הכוונה בדרך הרעועה והלא מוכרת העומדת לפניהם.

יעמוד מול כל אלו ויאמר, בפשטות, ואהבת לרעך כמוך. זה כלל גדול בתורה. לא סתם הוא בוחר את המילים האלו. לא סתם הם אלו אשר יסכמו בשבילו את התקופה הדוקרת הזו בחייו ובחיי קהל חסידיו.

האם לא חשש רבי עקיבא מלומר את הסיבה שלדעתו מתו תלמידיו במגיפה? האם לא חשש שמא יאמרו עליו שהוא לא מתנהג ברגישות כלפי משפחות הנספים? האם לא היה מעדיף לומר דברי חיזוק ודברי נחמה על פני דברי תוכחה?

בודאי שחשש. בודאי שעברה בראשו המחשבה שלא להאשים במגיפה איש. אך הוא מבין בעת הזו. דרושה הנהגה. דרושה אחריות. לא רק למי שמאזין לו כעת כי אם לדורות. לדורי דורות.

באותו המעמד, הכואב והמבזה, רבי עקיבא מבין. את הנעשה אין להשיב. אין ביכולתו להחזיר את המתים לחיים. אבל יש ביכולתו לקבל עליו את הדין ואת האחריות לצידו. את האחריות לומר, טעיתי.

לא שחררתי את התלמידים בזמן כי התורה הייתה חשובה לי יותר מחייהם. לא נהגתי בהם כבוד. גם הם לא נהגו כבוד זה בזה. ביזו את עצמם, המשיכו להגיע ללמוד ולא שמרו על חייהם.

רבי עקיבא יעמוד מול אותם הורים שכולים. יודה ויצטער כל כך על מות תלמידיו, אבל יביט קדימה אל האמת, ויאמר: החיים של האחר והדאגה לו חשובים. יותר מכל דבר בחיים.

יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח זצ"ל, אמא לשישה אוצרות, בעלת טור קבוע בעיתון שביעי.