כיתה
כיתהצילום: ISTOCK

כששפכו את דמינו בתקשורת הרגשתי סטירה מצלצלת והכאב היה גדול ועמוק.

אך לא בשל התנשאות גיבורות אולפני החדשות ולא בגלל הטוקבקים המעליבים, אלא בעיקר בגלל שהפצע הישן-נושן הזה כבר היה שם הרבה קודם ועכשיו הוא רק נפתח ומדמם מחדש.

הזלזול במורים שפעם היו "אורים ותומים" בכל עיר, כפר ומושב לא התחיל ביום שפרץ נגיף הקורונה. מורה ומחנך בישראל היה מגדלור רוחני ומורה דרך בכל קהילה. אם זיכרוני אינו מטעני דמות המורה בספר האלמותי "אורי" של אסתר שטרייט וורצל הוא דוגמא טובה לכך.

אך למרבה הצער, ככל שהחברה הישראלית החלוצית התפתחה ו"יישרה קו" עם שאר העולם כחברה שמעריצה את הצלחת האינדיבידואל, גם בה השיח השתנה ולרעה שכן כל חברה חזקה ובריאה שחפצה חיים זקוקה לתרומת הפרט למען הכלל.

הלך הרוח הציבורי של חיים לפי אידיאלים הגדולים מאיתנו, תרומה לקולקטיב שנשזר בהשראת גיבורים גדולים שגדלנו עליהם כדמותם של בר כוכבא שהנהיג את המרד ברומאים, טרומפלדור שאמר: "צריך גלגל אני גלגל", יוני נתניהו, חנה סנש ואחרים, הפך להלך רוח ציבורי של קטנות והתעסקות אנוכית "בעצמי", שנשזר כעת בסיפורי גבורה של גיבורי עמק הסיליקון המיליונרים ש"שיחקו אותה" וגיבורי ליגת האלופות שגם "שיחקו אותה" .

המטוטלת נעה מ"שיח חובות", שהתמקד בתרומה לכלל עם ישראל ולחברה הישראלית כשליחות ומסירות ללא חשבון ובחשיבה על טובת הזולת, לשפלות של "שיח זכויות" מכוער שמנצחים אין בו.

רבות נכתב על המעמד הנמוך של המורים בישראל ולא לי להציע הצעות להנהגת המדינה על מנת לשפר את המצב, אבל ברור לי שלנו אנשי החינוך יש חלק חשוב במאבק הצודק הזה.

יש לנו חובה מוסרית להיות ראויים ולהביא לביטוי כלפי חוץ - גם בתקשורת - את מה שקורה בפועל יום יום בין מורים להורי תלמידיהם: קשר של הערכה, ידידות ואמון על פי רוב. עלינו להביא לסלון של אזרחי ישראל את רוח האצילות וההכלה שלנו והיא שם והם יודעים שהיא שם.

עם כל הקושי שבדבר, באותה מידה שאנחנו מכילים ומחבקים ובחיוך תלמיד סורר או הורה כפוי טובה, עלינו לנהוג כך כלפי ציבור עצום שגם אנחנו חלק ממנו . ציבור שספג וסופג פגיעה כלכלית קשה במשבר הנוכחי ועסוק בהישרדות יום יומית. עלינו לומר לעצמנו השכם והערב שהציבור הוא חסר שם ופנים ועלינו להתעלות עבורו כי אנחנו משמשים דוגמה אישית לא רק לתלמידינו אלא גם להורי קהילת בית הספר שלנו. בעידן של אובדן דרך וקשיי סמכות הורית הציבור צמא למנהיגות שלנו יותר מתמיד. כמו בדור תש"ח של גיבורי "אורי" ואולי אף יותר.

לנו, מנהיגי החינוך של בתי הספר שלנו, שנאלצנו שוב ושוב יחד עם המורים המסורים והמדהימים שלנו לעבוד בתנאים בלתי אפשריים ולהמציא מחדש את החינוך מרחוק - עלינו "לבלוע" את העלבון של היחס המשפיל והמזלזל, של רמיסת זכויותינו ושל הקנאה בחופשות הארוכות. חופשות שבהחלט ניתנות לשינוי אבל רק בהסכם חדש והוגן כלפי עובדי ההוראה בישראל שישנה מהקצה לקצה את החינוך בישראל ואת צורת עבודת המורה ושכרו. כרגע עלינו פשוט לנשוך שפתיים ולהמשיך בדרכו של שלמה המלך שכתב בספר משלי "יהללך זר ולא פיך".

בניתוח מזווית אחרת, עלינו להבין שכמו שאנחנו מעריכים, אוהבים, מקדמים ומתגמלים כספית מורה ש"מתאבד" על הכיתה שלו עם המון אהבה ומסירות מבלי ל"דפוק חשבון", באותה מידה אנחנו גם מסתייגים ולא מעריכים מורה שכל היום עסוק בזכויות שלו והרבה פחות בשליחות החינוכית שלו.

הוא שחושב שהוא מרוויח בזה ש"הוא לא פראייר", יוצא נפסד מראייה קטנה של המציאות ובעיקר מראייה צרה וקטנה ומניהול לא חכם של עצמו במציאות שבה הוא חי. אדם קטן שניצח בקרב הקטן אבל הפסיד במלחמה הכולל .

אני סבור, שצורת השיח הציבורי צריכה להשתנות לא ממקום מתנגח ותוקפני דווקא בגלל שאנחנו צודקים, אלא ממקום אחר.

ממקום גבוה יותר של אמון והערכה כאותו עובד מצטיין שזוכה גם בהכרה, הערכה ואפילו בפרסים בסופו של דבר דווקא כי הוא באמת "מורם מעם" אבל הפוך ב-180 מעלות מהפרשנות המקובלת - הוא מסתכל מלמעלה בדאגה ובאהבה על העם ומעניק לו לצאן מרעיתו את שהוא זקוק לו ונושא אותו על כפיים כמשה רבינו בשעתו.

עלינו כאנשי החינוך האמונים על חינוך דור העתיד של מדינת ישראל מוטלת המשימה הלאומית הסיזיפית לנסות ו"לסגור עם האצבע" את סכר נגע האנוכיות שפוגע בכולנו ולעשות ככל שניתן לאל ידינו על מנת להחזיר את החברה הישראלית למסלולה כחברה ערכית, רוחנית ולא רק הישגית המאדירה תרומה לקהילה ושליחות כגבורה וכמודל לחיקוי .

כתכנית פעולה עלינו להחזיר בשלב הראשון את אמון הציבור במורים בכך שנראה גדלות ונאצלות. עלינו לעשות את המעשה הנכון בגלל שהוא נכון אבל גם לטווח הארוך משוכנע אני שהציבור בתבונתו יעריך ויוקיר וכך ייצא שכרנו באצילות נפשנו.

אנו רצי "מרתון" ולא אצני "ספרינט" והמשבר הלאומי הזה הוא אפילו סוג של "טריאתלון". אבל הוא יתחיל בצעד אחד קטן ומוסרי. עם כל הכבוד ( ויש לי הרבה ממנו) לגב' יפה בן דוד ולרב רפי פרץ ושאר ראשי מערכת החינוך והסתדרות המורים שנלחמים למעננו ואני משוכנע בכך, בסופו של יום האזרח הממוצע מזדהה עם מנהיגי ומורי השטח שמזכירים לו את המחנכת המשקיענית והמקסימה של הבן שלו.

הצעד צריך להיות ממוקד בשליחת טובי מנהיגי החינוך שנושאים בנטל היום-יומי מול התלמידים ורצוי הרהוטים והמרשימים שיצעדו לאולפני החדשות ויצהירו על הצעתם להתגייסות נוספת ללא תמורה של חמש שעות למידה בל"ג בעומר.

גם אם בסופו של דבר לא יהיה בכך צורך, שכן הילדים ככל הנראה לא יבואו ויבחרו במסורת ההשכמה המאוחרת ויישארו בביתם ואין באמת הצדקה לפתוח את בתי הספר, עדיין יהיה לצעד קטן ומשמעותי זה בסיס חשוב לבניית אמון לאחר כמעט כחודשיים שהם שהו בביתם בשל השבתת המשק שרק השבוע חזר לפעולה עם פתיחת המוסדות החלקית.

צעד קטן זה יסייע להתחיל ולהזיז את דעת הקהל לטובת בנית הקשר המחודש בין המורים להורי תלמידיהם שכן חפצי חיים אנחנו. חיים של אמון הערכה הדדית ואהבת אחים.

במשבר הקורונה כולנו היינו הורים והיינו מורים. כולנו רקמה אנושית הורית מורית אחת.

הכותב הוא מחנך וסגן מנהל, נשוי ואב לשמונה ילדים