אביחי מנדלבליט
אביחי מנדלבליטצילום: Hadas Parush/FLASH90

אביחי מנדלבליט אינו עבריין צמרת, שכדי להתחמק משנים ארוכות של ישיבה בכלא נזקק להגנות המצויות בחוק האזנות סתר.

היועמ"ש גם אינו דמות פוליטית שצריכה לחשוש מפני יריבים, העלולים למנוע ממנו את מילוי תפקידו באמצעות האזנות סתר. הימים שבהם השב"כ, בשירות מפא"י, ביצע האזנות סתר למנהיגי השומר הצעיר, עברו מחיינו הציבוריים מזמן. 

היועמ"ש הוא אבן הראשה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. כאשר אזרחים נחשפים להסתרה שבתוך ההסתרה, להתפתלות הפרקליטות בתגובותיה, לגילויים האמיצים של העיתונאית אילה חסון ולאיומים עליה, לשימוש בצווי איסור פרסום ובחוק האזנות סתר - הוא משוכנע, ובצדק, שנפגמה אנושות אמינות ומהימנות היועמ"ש. מי שמאמין בטוהר החלטותיו, לא מפחד מגילוי האמת. אין לי ספק, שאם חברי ועדת האיתור היו מודעים לאמור בקלטות, הם לא היו ממליצים עליו לתפקיד היועמ"ש. 

מותר לצפות מהיועמ"ש שינהג באומץ לב ויגלה, ביוזמתו, את כל המידע החבוי בקלטות. אם במידע אין תשתית למעשים עברייניים לכאורה, מעמדו בעיני הציבור יתחזק. אם יש מידע מחשיד - כפי שעולה מתמצית אמירותיו שנחשפו, הרי שעליו להשעות את עצמו מייד. 

אין זה משנה כלל אם מדובר במעשים שמהווים פשע חמור, פשע או רף פלילי נמוך. יועמ"ש ממונה מחויב לנורמות אתיות מהמעלה העליונה, מעבר לשאלת חוקיות מעשיו או טענות בדבר התיישנות. בעיקר כשמעשיו הוסתרו מהציבור.

בפרשת השבוע "אמור" שקראנו בשבת, באשר לנורמות התנהגות ייחודיות הנדרשות מהכוהנים, נאמר "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם". ממי שעומד בראש התביעה, נדרש ניקיון מכל רבב. בהתנהלות קלוקלת, לכאורה, מצידו הוא מחלל את שם שלטון החוק, גם במראית עין של אי צדק.

מצער שכלי תקשורת מוכרים מועלים בתפקידם. גם עיתונאים פוסט־ציוניים שדוחפים לישראל חדשה, נדרשים להוגנות וליושרה. במקום לעמוד בראש חוצות ולדרוש את גילוי העובדות, הם נעלמו ונאלמו, והותירו את אילה חסון לבדה בחזית המאבק לחשיפת האמת. לשתיקת הכבשים בתקשורת יש לדעתי שתי סיבות עיקריות.

האחת: הם משוכנעים שהפגיעה ביושרת היועמ"ש עלולה מבחינתם לסייע לנתניהו בהתמודדות עם התיקים, שרבים בציבור משוכנעים שנתפרו בגסות - שכנוע שקיבל ביטוי בשלוש מערכות בחירות. השנייה: הצורך שלהם להגן על מקורות בכירים במערכת אכיפת החוק, שלאורך שנים מדליפים מתוך חדרי החקירות ומישיבות סגורות, ונפגשים איתם "באקראי" ברחובות העיר ובמגרשי חניה. מקורות שאפשרו להם לנהל את קמפיין "רק לא ביבי" בשירות מפלגות השמאל. 

נדרש אומץ לב עיתונאי לעמוד לעיתים מול המקורות כשהם פועלים שלא כהוגן. אומץ לב כזה הוא מצרך נדיר במציאות שבה עיתונאים, פרשנים וכלי תקשורת מגויסים למטרות פוליטיות, ומעמדם בברנז'ה נקבע על פי רמת המדליפים וצהוב ההדלפות. אני שייך לדור שבו היו עיתונאים שמדי פעם הפתיעו בדברים שכתבו או שידרו. הדור ההוא נעלם, הכל צפוי, והרשות והתאגיד נתונים לכל מי שמוכן לשרת את האג'נדה הפוליטית. 

לא מפליא שבסקר שפורסם לאחרונה בעיתון "ישראל היום", רוב משמעותי בקרב אזרחי המדינה איבדו את האמון במערכת אכיפת החוק ובתקשורת. דמוקרטיה נאורה ושתיקת כבשים מהוות סתירה מובהקת.

באדיבות "ישראל היום"