לך תוכיח שאין לך אח

הקריאה 'אחי' – אחת המילים החזקות ביותר בסלנג, התחילה אצל הגולנצי'קים, במלעיל ועם חית גרונית אבל בפרשת השבוע יש לה משמעות אחרת.

תגיות: תניה רגב
תניה רגב , י"ט באייר תש"פ

תניה רגב
תניה רגב
צילום: עצמי

הקריאה 'אחי' – אחת המילים החזקות ביותר בסלנג הישראלי, התחילה בכלל אצל הגולנצי'קים, במלעיל ועם חית גרונית. משם היא התפשטה לצה"ל ולשפה האזרחית – והפכה לאחד הכינויים הכי פופולאריים בחברה הישראלית. אבל המילה 'אחי' לא נולדה בגולני – מהסיבה הפשוטה שיש לה קילומטראז' ארוך הרבה יותר בשפה העברית, בתור התחלה בספרי התנ"ך.

רגע לפני שנצלול לפסוקי הפרשה כמה מילים על חשיבותה של השפה בכינון התודעה... האזנתם פעם באמת לשפה העברית? לקשר בין מילים (למשל הקשר בין 'גשם' ל'הגשמה'), למטאפורות (למשל 'מלח הארץ' או 'סיר לחץ'), לביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל (למשל 'צבא העם', 'מושחתים נמאסתם' או 'עמוד האש''). מי שעושה כך מבין שהשפה איננה מקרית, היא הרבה יותר מכך. שפה היא הכלי המרכזי באמצעותו אנחנו מפרשים את העולם ומעניקים לו משמעות. לכן לקשר בין מילים, לביטויים שגורים או למטאפורות כוח רב עצמה בייצור הדי-אן-אי המשותף של החברה והתרבות.

פרק כ"ה בספר ויקרא מזמן הזדמנות מעולה להקשיב לאבני הבניין של השפה העברית שמספרות לנו מי אנחנו ומה הערכים המשותפים שלנו. לצד מילים החוזרות על עצמן דוגמת גאולה (גאולת הקרקע) או נחלה, בולטת מטאפורה המבססת את הקשרים בין בני ישראל על יסוד האחווה. כך למשל נאמר "אַל-תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת-אָחִֽיו" (ויקרא כ"ה י"ד) בכל הקשור למכירת קרקעות, "כִּֽי-יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵֽאֲחֻזָּת֑וֹ" (ויקרא כ"ה כ"ה) בעניין החובה לסייע לאדם שירד מנכסיו לקנות מחדש את אדמתו, וכן "וְכִֽי-יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר-לָ֑ךְ לֹא-תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד" (ויקרא כ"ה ל"ט) לגבי האיסור לרדות בעבד עברי. הבחירה לפנות אלינו באמצעות המטאפורה 'אח' איננה מקרית. היא יונקת מהסיפור ההיסטורי שלנו, שהרי התחלנו כבניו של אברהם אבינו, המשכנו כשנים עשר צאצאיו של יעקב, ומשם אמנם הלכנו והסתעפנו לבתי אב ולשבטים - אולם המטאפורה 'אח' מזכירה לנו כי קשר הדם המשותף עדיין קיים. כך, מלמד אותנו פרק כ"ה בחומש ויקרא כי נקודת ההתחלה המשותפת איננה נשארת בגדר היסטוריה אלא משמשת כעוגן ממנו יונקות מצוות הקשורות לרכוש ולמעמד.

המטאפורה 'אח' פועלת בתחומים נוספים בתורה. היא מכוונת כלפי ההבנה שבסופו של יום כולנו אחים בני אותה המשפחה, ולפיכך גם מי שנישא מעם הוא אחד מיני רבים שווי ערך: המלך ("מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ דברים ט"ז א'), הכהן ("וְנַחֲלָה לֹא-יִהְיֶה-לּוֹ, בְּקֶרֶב אֶחָיו" דברים י"ח ב'), או הנביא ("נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱ-להֶיךָ" דברים י"ח ט"ו).

זאת ועוד, רעיון המשפחה הוא זה המוליד את החלוקה השוויונית של הנכסים במשפחה – זכותו של כל אדם מישראל לנחלה, אך גם מחולל את החובה לעזור לאח אשר ירד מנכסיו ואיבד את רכושו. מטאפורת האחווה מסבירה גם את הפסוקים הבאים המרעים לכאורה את תנאיו של העבד הנוכרי: "ְכִֽי-יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר-לָ֑ךְ לֹא-תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:  לֹֽא-תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱ-להֶֽיךָ:...וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ:  מֵאֵת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם--מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ה ל"ט מ"ג -מ"ה). היחס לעבד הנוכרי הוא היחס הראוי בעיני התורה, ברם, באופן טבעי לבן משפחה מגיע יחס מועדף וטוב יותר.

אין ספק שמכל המטאפורות המקראיות המילה 'אחי' עדיין אתנו, חיה ובועטת בסלנג המקומי. האם אכן אנחנו חיים בתפישה שכולנו אחים, בני משפחה אחת, הנמנים על צאצאיו של אותו אב קדמון? תלוי כמובן מתי. בימי הקורונה קל היה להתכנס פנימה, אל מדינת הלאום שהגנה עלינו – אבל גם אל גילויי הסולידריות הנפלאים של ימי החירום. מה יישאר מזה כשנחזור לשגרה? כרגיל, זו שאלת מיליון הדולר שרק ימים ידעו לענות עליה.