ריפיון וטהרנות עולים לנו בדם יקר

יתכן שהאירוע החמור בו נפל השבוע עמית בן יגאל, יכול היה להימנע אילו הגיב צה"ל כראוי באירוע הזובור שערכו לו מחבלים יממה אחת קודם

מנחם רהט , כ' באייר תש"פ

עמית בן יגאל
עמית בן יגאל
צילום: ללא קרדיט

1.

נתחיל מהסוף: נפילתו השבוע של לוחם סיירת גולני רס"ל עמית בן יגאל, עלם חמודות מרמת גן, שהתנדב כמעט בכוח לשרת דווקא בסיירת גולני, יכול היה אולי להימנע, אלמלא נשחק כושר ההרתעה של צה"ל. לא צריך להיות אסטרטג מומחה כדי להבין זאת. כשהרצחנות הפלשתינית מגלה ריפיון ישראלי זועק לעין, היא מבינה שדם חיילי צה"ל נעשה הפקר, ולעיתים גרוע מכך: שחייו של מחבל פלשתיני יקרים לצה"ל יותר מאשר דם חייליו.

נשמע נורא ואיום. אבל זו המציאות, אם מנתחים את התנהלות צה"ל 24 שעות לפני נפילת עמית הי"ד, ומנסים להבין את המסר שקלטו המחבלים מהתגובה הרופסת לזובור שערכו לצה"ל. 

2.

למרבה הכאב והצער, המורך נחשף במערומיו לעיני המחבלים הפלשתינים, יממה אחת לפני נפילתו של עמית יפה הבלורית והתואר, שעשה הכל כדי להתגייס לסיירת. עוד בעיצומו של מסע בית סיפרי בגיא ההריגה בפולין, גמלה בליבו ההכרה, מול הטליתות המצהיבות וערימות הנעליים והמזוודות, שאין לנו מדינה אחרת.

ברוב התרגשותו הוא טילפן מאושוויץ לאביו ברוך ברמת גן, והתחנן שיחתום לו על אישור לשרת בסיירת, חרף היותו בן יחיד להוריו. "אין לנו ארץ אחרת", אמר בהתרגשות לאביו בשיחה מאושוויץ. האב הציע לשקול אפשרות לשירות עורפי, בהיותו בן יחד. עמית הגיב בבוז: "כולנו חייבים להגן על הבית. גם בנים יחידים". והאב הבין וחתם. 

3.

יממה אחת לפני נפילתו קיבלו המחבלים הפלשתיניים את המסר, שצה"ל מעדיף שלא להיכנס לעימותים עם המחבלים, גם כאשר הנבלים מטיחים לעבר כוחותיו מבול של בקת"בים ואבנים. הם הבינו לנוכח התנהלותו הרכרוכית בכפר כובאר, שצה"ל מעדיף לקפל זנב בין הרגליים ולנוס על נפשו; שצה"ל הגדול והמאיים עייף מעימותים. האם באמת הפסיקו בצה"ל להבין שבשכונה שלנו, לא בשווייץ, מתפרשת  מנוסה כחולשה שמזמינה זובור נוסף, כמאמר חז"ל: 'תחילת מפלה - ניסה'?

4.

מעשה שהיה כך היה: ביום שני השבוע, הגיעו כוחות צה"ל לכפר כובאר כדי להרוס את ביתו של המרצח, שנטל את נפשה של רינה שנרב לפני עשרה חודשים. עצם הדחיה של כמעט שנה בביצוע ההרס הכל כך מתבקש, שידרה חולשה. התנהלות זו מנוגדת למימצאי מחקרים שבידי צה"ל עצמו, המעידים שהרס בית מחבל מיד לאחר האירוע שהיה מעורב בו, מפעיל הרתעה כבדת משקל, אך לא הרס שמבוצע כעבור כל כך הרבה זמן.

מחבלי כובאר גם נדהמו לגלות, שצה"ל אינו הורס את הבית כולו אלא רק חלקו. גם זה סימן בעיניהם מצב של חולשה ישראלית. אם כבר החליטו להרוס, ובדין, אז למה לבצע את המשימה באופן חלקי? את המחבלים לא מעניין כמובן שידי צה"ל כבולות תחת מכבש המשפטיזציה שמקורה בפצ"ריה ובבג"ץ שמטילים משקולות כבדים על צה"ל, ולא שום תירוצים אחרים. בפלשתינית-מחבלית מדוברת, משמעות התנהלות זו הינה חולשה, שמזמינה כידוע התגרויות טרור נוספת. 

5.

אבל כל המחדלים הללו בכובאר, הם רק פרומו לביזיון הגדול שליווה את נסיגת צה"ל מהכפר. עשרות (!) בקבוקי תבערה הושלכו לעבר שיירת כוחותינו הנסוגים ולעבר הכלים ההנדסיים, מבלי שנענו כלל באש. צה"ל ברח. מספר כלי רכב, כולל אחד הכלים ההנדסיים, נדלקו ובערו כמדורות ל"ג בעומר. נהג כלי הנדסי אחד נלכד באש וחולץ ברגע האחרון. 

מחזה עיוועים זה שידר מסר מחריד לאוייב, שאומר בפלשתינית מדוברת, כי 'דאולה מענא' (הממשלה איתנו). כך מבינים את זה בני העוולה. הביטוי 'דאולה מענא', נכנס ללקסיקון הפלשתיני בימי פרעות תר"ף ותרפ"א, לפני מאה שנה, כשהממשלה הבריטית התעלמה מהפורעים הערביים, שהבינו כי לא יאונה להם כל רע. זה בדיוק המסר שהבינו בכפר כובאר. מאה שנה אחרי, צה"ל עוד לא נכנס לנבכי מוחו של האוייב ולא מבין שהבלגה נתפסת אצלו כהתרת דם חייליו. 

6.

מסתבר שצה"ל אפילו לא מתבייש במדיניות ההכלה והספיגה. טוהר הנשק, כבר אמרנו? הנה מה שאמר מפקד חטיבת בנימין אל"מ יונתן שטיינברג, למראיין 'כאן 11' באירוע בכובאר: "[אנחנו יודעים ש]הם יזנבו בנו: חסימות, אבנים, בקת"בים, צמב"רים". ולשאלה כיצד מתכונן צה"ל להגיב: "[האם] פורקים או ממשיכים", השיב אל"מ שטיינברג: "איפה שיש צורך לפרוק פורקים, איפה שאפשר, להמשיך... הרכבים שלנו סך הכל יודעים לספוג את הדברים האלה. הם נועדו לדבר הזה. זה לא נראה טוב אבל זה לא כואב".

הבנת את זה, ברוך? ספיגת הבקת"בים עדיפה על פני תגובה תקיפה. הרכבים ממילא נועדו לספוג. זה לא כואב.

ומה עם ההשפלה שנראית מאוד לא טוב? מה עם אובדן ההרתעה? ואיך זה מסתדר עם רמיסת הכבוד הלאומי? מה עם ערך הרעות? 

7.

הרמטכ"ל כוכבי, שעד כה הצטייר כמקצוען אמיתי, רציני ואמין, חייב לחולל שינוי פאזה בקרב הכוחות. לחקור כיצד קורה שחייהם של המחבלים משליכי בקבוקי התבערה והאבנים (שמתברר שהן הורגות, ועוד איך!), הפכו יקרים מחיי לוחמיו; כיצד נעלמה מצה"ל התובנה, שמחבלים משליכי כלי רצח - אבנים ובקבוקי תבערה – יחזרו הביתה רק בתוך ארונות עץ ולא כגיבורים. ובהזדמנות זו ראוי גם לתחקר כיצד הפך המונח 'טוהר הנשק' לערך שעומד מעל ערך חיי החיילים. 

רא"ל כוכבי הצהיר בכניסתו לתפקידו רב האחריות, שצה"ל אמור להיות צבא קטלני ומנצח. הגיע הזמן ליישם את רעיון מזהיר זה, ולמנוע זובורים משפילים שאחריתם דם שפוך לשווא. חייב להינתן תג מחיר יקר ומיידי, על מעשה לינץ' כלפי חיילינו, מבלי להכיל ולספוג ושאר הבלים מסוג זה. כדי שבמקרה אסון חלילה ורח"ל, נדע שידינו לא שפכו את הדם הטהור.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')