יד לבנות

מפגש טעון בין מנכ"ל השירות לאומי-אזרחי לאביה של בת השירות תמר פניגשטיין ז"ל, עשוי להוביל להכרה בזכויות בנות שנפטרו במהלך שירותן

חגית רוזנבאום , כ' באייר תש"פ

תמר פניגשטיין
תמר פניגשטיין
צילום: שערי צדק

לפני כחצי שנה, משה פניגשטיין ישב שבעה על בתו תמר ז"ל. תמר, ששירתה במסגרת השירות הלאומי בבית החולים שערי צדק, הייתה בדרכה חזרה מבילוי עם חברות בירושלים אל דירת השירות הלאומי.

בתחנת הרכבת הקלה היא נפלה אל בין הקרונות ונמחצה למוות. אחותה של תמר, המשרתת במשרד הביטחון, זכתה לליווי מיידי ממקום עבודתה: מיד עם תחילת ימי השבעה הגיעה משלחת ממשרד הביטחון עם חבילות של מזון, שתייה וכלים חד־פעמיים לצורכי המשפחה.

אחיה של תמר, קצין באחת הסיירות בצה"ל, קיבל מיד טלפון מהקצין האחראי, שביקש לדעת: "מה אתה צריך?", ולאחר מכן נשלחו מכלים של מזון, "בכמות כזו שחודש אחרי השבעה עוד חילקנו מהם לאחרים", מספר פניגשטיין האב. ומי נעדרו מהשטח? נציגי השירות הלאומי, שבמסגרתו שירתה תמר ז"ל בעת פטירתה.

האב משה היה המום מחוסר השותפות: "מהשירות הלאומי לא הביאו אפילו בקבוק מים. לא היו מעורבים במודעות האבל, לא בהלוויה. שאלתי: איך החותמת שלכם לא מופיעה במודעות האבל? לא הבנתי למה אף אחד שם לא התעניין מה צריך, אולי רמקול להלוויה, לא שלחו עובדת סוציאלית, כלום. אחרי שהערתי למישהו על כך במהלך השבעה, שלחו לנו קופסה של פיצוחים לפני שבת", הוא מספר בטון כמעט נעלב.

כאשר הגיע לניחום האבלים ראובן פינסקי, מנכ"ל השירות הלאומי־אזרחי, פניגשטיין שטח בפניו את כאבו. "אני מסודר, לא צריך כלום. אבל אם חלילה זה יקרה למשל לבת שירות עולה חדשה שגרה בעיירת פיתוח? מי יטפל במשפחה שלה? ומה לגבי בת שירות שיושבת שבעה בעצמה? צריך להתייחס אליה, כמו שמשרד הביטחון וצה"ל דאגו לילדים שלי שישבו שבעה. אתם הגוף שצריך לטפל בבני משפחות הבנות במקרים כאלה, להתקשר, לשאול מה צריך. שתהיה צורת עבודה מסודרת".

פניגשטיין מספר גם על הפרוצדורות הכלכליות שנאלץ להתמודד עימן בעצמו, כמו מילוי טופסי הביטוח הלאומי בעקבות מותה של תמר על מנת לקבל את כספי הביטוח. "אני צריך לרדוף אחרי כל הפרטים של העניין הזה? אני צריך למלא את הטפסים? את יודעת איזה כוחות נפש צריך בשביל למלא טפסים כאלה?" הוא כואב.

את הדרישה לטפל בבנות שירות לאומי שנפטרו במהלך שירותן, העלתה גם חברתה הטובה של תמר ז"ל, תמר אורבך. בפוסט שפרסמה בפייסבוק בשבוע שבו חל יום הזיכרון לחללי צה"ל, הביעה את צערה על הפער בין הכרת הרשויות בחיילי צה"ל שנפטרו בזמן שירותם, לבין חוסר ההכרה שלהן בבנות השירות הלאומי במקרים דומים. "עצוב שחיילים שנופלים בעת מילוי תפקידם מקבלים הכרה, ולא שאני חושבת שזה לא נכון", מדגישה אורבך, "אבל את, שגם היית בעת מילוי תפקידך, אומנם בלי מדים אבל עם אחריות גדולה עבור העם והמדינה, מתנדבת, מסורה ואחראית, נפלת כשהיית בת שירות לאומי, בעיר שבה עשית שירות לאומי, אחרי משמרת בשירות לאומי. אבל אותך כנראה לא יזכירו בשבוע כזה. תמרי", מסיימת אורבך, "רק שתדעי שאנחנו לא שוכחים אותך".

אומנם, במינהלת השירות הלאומי־אזרחי מציינים כי עד היום היו רק מקרים בודדים של בנות שנפטרו במהלך השירות. המפורסם שבהם הוא זה של אורי אנסבכר הי"ד, שנרצחה בידי מחבל. בת נוספת נפטרה ממחלה. כמו כן, בשל רגישות היחס למשפחות השכולות של חיילי צה"ל, הם מעדיפים שלא להתחיל את השיח בנושא מתוך נקודת השוואה בין החיילים למתנדבות. אולם אי אפשר להתעלם מהזכויות הרבות שלהן זוכות משפחות חיילי צה"ל שנפטרו בתקופת שירותם גם ללא קשר לעשייה מבצעית, למשל כתוצאה ממחלה, תאונה ועוד. הטיפול, התמיכה והליווי זהים לאלה של משפחות ששכלו חיילים שנפלו על משמרתם. משפחותיהן של בנות השירות לא זכו עד היום לשום מעטפת ממינהלת השירות הלאומי או מרשויות המדינה.

ראובן פינסקי יצא מהורהר מביקור התנחומים בבית פניגשטיין. הוא שמע את הטענות והבין שיש לפניו משימה. "אני משתדל להגיע אישית תמיד לכל לוויה ושבעה", הוא אומר. "לפני שהגעתי לנחם אצל פניגשטיין הזהירו אותי שהוא כועס. אמרתי: נשמע, אשמח לתקן. ישבתי שם, הוא נתן את הפרספקטיבה שלו ובאמת פקח לנו את העיניים. ברוך ה', עד היום לא היו הרבה מקרים כאלה, והנושא לא עלה אצלנו בדיוני מטה בעבר. לכן טוב שהוא טען את הטענה, זה עזר לנו להבין ולחשוב בעניין".

פינסקי הזמין את פניגשטיין לפגישה במשרדו, יחד עם גורמים מקצועיים נוספים, להתחיל חשיבה בנושא. כיום, מספר פינסקי, מתחילה התוויה של תוכנית מסודרת לטיפול והכרה בבנות שירות שנפטרו במהלך שירותן. צוות החשיבה שיוקם יורכב מאנשי מקצוע בתחום ההנצחה וליווי משפחות, בהם אנשי משרד הביטחון ו'יד לבנים'. "אני רוצה להשתמש בידע שלהם בבניית תוכנית לזיכרון והנצחה. כמו כן, בתוכנית העבודה של הרשות השנה נמצאת המשימה של בניית שיטה מקיפה לליווי משפחה: מרגע הפטירה יתייצב שם מישהו שמסייע בכל מה שצריך, בלוויה, בשבעה, ועד להנצחה. אנחנו נקבל על זה אחריות. לא יעלה על הדעת שמי שהתנדבה לשירות לאומי היא רק אדם פרטי. צריכה להיות הנצחה ראויה לבנות שבחרו לשרת את המדינה בצורה משמעותית".

שעת הדחק

חג הפסח עבר על רבבות עמך בית ישראל בחריקת שיניים, תוך מאמץ על לשמור על המגבלות החמורות שנטלו מרבים את טעמו של החג. גם את יום הזיכרון ויום העצמאות נאלצו הישראלים לציין במתכונת שלא בדיוק הזכירה את החוויה של השנים הרגילות. זום או לא זום, לא כל תחושה יכולה באמת לעבור דרך מסך. אבל בזאת לא סיימו מגבלות הקורונה לדחוק לפינה את הימים הטובים של עם ישראל לדורותיו. אומנם בשבוע האחרון השתחררה מעט טבעת החנק, ובמובנים מסוימים החיים החלו לחזור אט אט לשגרה. אולם לקראת חגיגות ל"ג בעומר הודקו ההוראות מחדש בכל הנוגע לאירועי ההילולה של רשב"י במירון. ברחבי הארץ כולה נאסרה הדלקת מדורות, אבל אין ספק שעיני החוגגים נשואות היו בעיקר אל ההר הירוק והמתנשא עליו שוכן הציוּן.

הסגר ההרמטי על הר מירון כולו ולמעשה ביטול החגיגות ההמוניות, היה תסריט ידוע מראש. הטקסים המצומצמים תוכננו מראש, ושודרו בשידורים חיים כדי לשתף את מי שלא זכה לסדר לעצמו כניסת אח"מים ומורשים להדלקה במירון. יוזמות שונות, שעברו גם הן דרך מסכים, ניסו למלא את החלל של ליל ל"ג בעומר במירון, אבל הצ'ולנט, כמאמר הפתגם הידוע, מצליח לפי האורחים, והפעם - למרבה הצער - לא היו אורחים.

חלק מהמבקרים שהורשו להיכנס למירון, איש ואיש מסיבותיו, חזרו על התחושה שמילאה אותם, כי הם נמצאים על ההר "בשם כל ישראל". כל אחד מייצג אלפי לבבות של כאלה שנכספו להיות שם בציון, והשנה מפאת המגבלות לא זכו. הכיסופים, אגב, לא נעצרו אצל כולם בחדרי הלב. הדיווחים על קבוצות שניסו להגיע רגלית בדרכים עוקפות ונעצרו על ידי המשטרה, או כאלה שהמתינו להסרת המחסומים כדי לפרוץ אל מתחם הציון הסגור, המחישו ביתר שאת שיש כאלה שהדחף הפנימי שמושך אותם למירון עולה להם בבריאות.

מי שצפה בשידורים החיים ממוקדי ההדלקה, הרגיש שלמרות הניסיון לקיים את הטקסים במסגרת המגבלות החמורות על כל דקדוקיהם, פיוטיהם וריקודיהם, הרי שעיקר גדול היה חסר מן הספר. כוחה של ההילולה במירון הוא דווקא באותה הידחקות, צפיפות אדירה, ההמונים שזורמים ללא הפסקה, מכל גוני עם ישראל כפשוטו, הריקודים על הפראנצ'עס הרועדים מכובד הרבבות שהם נושאים. אדמו"רים ללא חסידים, רבנים ללא תלמידים ומקהלה ללא קהל - הם כשלהבת נר לעומת מדורות הענק של מירון. כוחו של רבי שמעון בר יוחאי הוא בקיבוץ כל ישראל סביב תורתו ואישיותו. השנה כל זה נשאר בגדר תורת הנסתר. נותר רק להתפלל כי אותו רבי שמעון שיכול לפטור את כל העולם מן הדין, יפעל לכך שבשנה הבאה תהיה ההילולה לא בשם כל ישראל, אלא עִם כל ישראל.