כל מי ששירת בקרבי מכיר את זה. כמעט את כולנו זה פספס בסנטימטרים בודדים. בסיור רגלי בקסבה, בסגירה על בית במהלך מעצר, בסיור רכוב בג'יפ ממוגן. "מארב בלוקים" איננו דבר חדש- מדובר בתרגיל הכי ישן בספר הטרור של השטחים. כתופעה, זריקת אבנים, בלוקים וסלעים הינה מסימני ההיכר של כל טרור עממי.
אלא שהיא ייחודית לטרור הפלסטיני מבחינת המיקום המרכזי שהיא תופסת ברושם שמבקשים מעצבי אתוס ה"התנגדות" לשדר, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ: החלש הנאבק בגבורה בחזק, הפלאח השורשי שאינו נכנע אל מול האויב המצוייד בטכנולוגיה מתקדמת, בעליה ה"חוקיים" של האדמה המניס את הכובשים הזרים והמנוכרים תוך שהוא משליך לעברם מכל הבא ליד.
האבן- האובייקט הפרימיטיבי ביותר המשמש לבנייה- משמש גם להרס האויב.
אופיו הפרימיטיבי של הנשק- הבלוק או הסלע- עלול ליצור רושם מטעה לפיו מדובר בטרור ספונטני, ספורדי ובלתי מתוכנן. אלא שמארב בלוקים איננו שונה מכל מארב אחר מבחינת איסוף המל"מ והתכנון המקדימים לו.
המיקום להצבת המארב נבחר באופן קפדני על סמך מודיעין שנאסף לאורך זמן. באזור שולט זה- גג, גשר או צלע הר- אוגרים המחבלים חפצים מאסיביים להשלכה על הכוחות: מכונת כביסה ישנה, מקרר מקולקל או מנוע של רכב. לעתים, על מנת להקשות על יכולתו של הכוח להגיב באש, משליכים המחבלים את החפץ ממרכז הגג מבלי שיידרשו להציץ מעבר לסף בכדי לוודא פגיעה. הצבת תצפיתן על גג בצד השני של הרחוב, למשל, מאפשרת למחבלים לכוון גם ללא קשר עין עם המטרה. התצפיתן הוא גם זה שבדרך כלל מסריט את הכל.
יכולתו של הכוח להגיב באש להתקלות מסוג זה הינה אפסית, והמאמץ העיקרי של המפקד בשטח מתרכז בצמצום זמן השהייה בשטח ההשמדה ובהצבת חיפויים הדדים בהתאם לעקרונות התו"ל המוכרים. אלא שהצבת חיפויים בשטח בנוי איננה עניין פשוט מבחינה מבצעית. הסתבכות המעצר של יחידת דובדבן בכפר עצירה א-שמאלייה באוגוסט 2000- אירוע הנחשב לטראומה אשר עיצבה את נהלי הקרב הנוכחיים של היחידה- מוכיחה עד כמה זהיר צריך להיות מפקד הכוח הממקם את החיפויים.
הטמעת טכנולוגיות מתקדמות (שלא כאן המקום לפרטן) אמורה לתת מענה לבעייתיות מבצעית זו. אלא שהמחבלים הולכים ומשתכללים בהתאם.
כדי להבין את רמת התחכום אליו הגיע טרור האבנים ניתן לקחת כמקרה בוחן את האירוע בו נהרג לוחם דובדבן (סמ"ר רונן לוברסקי הי"ד) לפני כשנתיים, במהלך ביצוע מעצר במחנה הפליטים אל-עאמרי שברמאללה. תחקיר האירוע מעלה כי במקרה זה תוכננה המלכודת לפרטי פרטים. המחבל, אשר הציב לעצמו מטרה לפגוע דווקא בלוחמי יחידת "דובדבן", אסף מודיעין יסודי על היחידה ונהלי הפעולה שלה באופן שניתן להגדירו כאובססיבי. לאחר שנתפס, סיפר המחבל לחוקריו כי למד לזהות את לוחמי היחידה ולהבדיל בינם לבין לוחמי יחידות אחרות לפי ציודם, אופן הליכתם והאופן בו הם נושאים את נשקם. "למדתי לזהות אותם לפי הריח", טען.
פלטת השיש ששימשה את המחבל לביצוע ה"מארב" הוצבה על הגג מבעוד מועד, והמחבל אף בחר בתזמון קפדני על מנת לבצע את זממו: בדומה לתקרית בכפר יעבד, הושלכה האבן לעבר הכוח בעודו נמצא במגמה של ניתוק מגע- בדרך החוצה מהיעד- תוך ניצולה של נפילת המתח הרגעית המאפיינת את סיום חלק הארי של הפעילות.
לאחר ביצוע הפעולה הרצחנית אף הפיץ המחבל דיסאינפורמציה לגבי נסיבות התקרית, במטרה לתעתע בחוקרי השב"כ המבקשים להתחקות אחר עקבותיו.
הביקורת העיקרית המוטחת בפיקוד הבכיר ברגעים אלו נוגעת להוראות הפתיחה באש, כאשר השאלה הנשאלת הינה מדוע לא ניתן אישור לירות למוות במשליכי בלוקים כאשר ברור לכל שאבן היא נשק קטלני. זוהי אכן שאלה בוערת המשקפת צורך מבצעי דחוף. עם זאת, נראה שהבעייתיות בטרור האבנים איננה משפטית בלבד אלא גם טקטית. השלכת בלוקים, סלעים ושאר חפצים כבדים מהגגות היא אחת מצורות הטרור הפרימיטיביות ביותר, אך המגמה הנוכחית מצביעה על תחכום הולך וגובר של דפוס פעולה זה.
הכותב שירת כלוחם בצה"ל והשתתף בפעילות מבצעית אינטנסיבית במהלך האינתיפאדה השנייה.