סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאירצילום: אייל בן יעיש

• המשבר הנפשי. על המשבר הרפואי, כך נראה, התגברנו. על המשבר הכלכלי מדברים הרבה. המשבר הנפשי צריך להיות בראש מעייננו.

אחרי הכול, מסעדנים וקוסמטיקאיות מתראיינים בפנים גלויות. מי שצריכים סיוע נפשי, נעמדים קצת פחות בקלות מול המצלמה. קולם נשמע פחות. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתון מטריד: מצבה הנפשי של כמעט רבע מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל החמיר במהלך משבר הקורונה. לחץ, חרדה, דיכאון, בדידות, מתח – המילים האלה חוזרות שוב ושוב מפיהם של ישראלים שמתבקשים לתאר את הרגשתם.

כרבע מהם תיארו זאת גם אצל ילדיהם. יש כאן נורת אזהרה: זו עלולה להיות המגיפה שאחרי המגיפה. צריך לחזק את מערך בריאות הנפש, לעסוק בנושא ללא הרף וללא בושה, ולאפשר לרבים טיפול נפשי בזול או בחינם. 

האימהות שעליהן שומעים, שמעלות פוסטים נרגשים על איך הילדים חוזרים לגן, הן לא האימהות שמתקשות לתפקד ולחזור לאיזושהי שגרה. מדריך נוער סיפר לי שבעוד במערכת החינוך חוזרים ללמוד, הוא חושש שהצעירים שאיתם עבד כבר לא יחזרו לעולם לספסל הלימודים. צריך להתאמץ כדי לתפוס אותם. במרכזי הסיוע לנשים ולילדים מדווחים על עלייה חדה בפניות, בגלל האלימות שהתפרצה בבתים שהפכו לסיר לחץ. 

ידענו לכנס מסיבות עיתונאים דחופות בשמונה בערב כדי להסביר איך להתעטש ואיך ללחוץ יד בנגיעת מרפק. עכשיו צריך להסתער באותה רצינות על הנפש שלנו.

• תלמדו מראשי הערים. פעם היו אומרים שראשי ערים מתחילים בפוליטיקה המקומית, מתוך רצון להתברג בסוף בפוליטיקה הארצית. לדעתי היום המצב הפוך: הפוליטיקה הארצית משותקת כבר יותר משנה, ויש לה המון מה ללמוד מזו המוניציפלית. שם אי אפשר להכריז על שיתוק וללכת לשלוש מערכות בחירות רצופות. שם צריך לעבוד, לטפל בחיים עצמם.

ראשי הערים, שהתחננו לממשלת אחדות הרבה לפני שגנץ ונתניהו קלטו שזה המהלך הנכון, הצטיינו גם במשבר הקורונה. כשההוראות מלמעלה לא היו מספיק ברורות, הם היו צריכים לקבל החלטות קשות בשטח. אנשים כמו רוביק דנילוביץ' בבאר שבע, אלי אסקודיזו מנחל שורק, חיים ביבס במודיעין או עליזה בלוך בבית שמש הם אישי ציבור משמעותיים. 

צומח כאן גם דור חדש וצעיר של ראשי ערים כאלה, שבפועל משפיעים יותר מכל שר לענייני לא-ברור-מה: צביקה ברוט בבת ים, טל אוחנה בירוחם, אביחי שטרן בקרית שמונה, אלון דוידי בשדרות ועוד ועוד. יאיר רביבו, ראש עירית לוד, סיפר לי איך במועצה שלו יושבים יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, יוצאי ברית המועצות ודתיים-לאומיים – ופשוט עובדים יחד. 

הממשלה החדשה ממילא לא יכולה להכריע בסוגיות הגדולות. לשני הצדדים אין רוב לזוז יותר מדיי לשמאל או לימין, או לפנות לכיוון השמרני או הליברלי. כולם שם שומרים על כולם.

לכן זה הזמן להסתער יחד על הסוגיות שבהן יש הסכמה, אותן סוגיות יומיום שראשי הערים מתמודדים איתן. מערכות הבריאות, החינוך והדיור מחכות.

הטור מתוך העיתון "ידיעות אחרונות"