לכידות משפחתית - הבסיס לחוסן הקשישים

פרופ' שרגא פישרמן ערך מחקר על הרווחה החברתית בתקופת הקורונה והעלה ממצאים מעניינים הנוגעים לאוכלוסייה המבוגרת.

ניצן קידר , כ"ג באייר תש"פ

קשיש. אילוסטציה
קשיש. אילוסטציה
צילום: ISTOCK

מחקר חדש בדק האם יש השפעה על האוכלוסייה המבוגרת בעקבות הריחוק המשפחתי בתקופת הקורונה.

את המחקר ערך פרופ' שרגא פישרמן, ראש התוכנית לתואר שני לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה יחד עם סטודנטיות הלומדות במכללה.

לערוץ 7 מספר פישרמן, "אנחנו חקרנו מה מנבא רווחה חברתית בזמן משבר הקורונה והאפשרויות שהוצבו היו – אופטימיות, תקווה ולכידות משפחתית. בדקנו את זה בטווח הגילאים שבין 18 ל-87 עם כ-800 נבדקים".

"מהממצאים עלה שרמת החיים של הרווחה הנפשית לא נופלת מהרמה הרגילה שאנחנו מכירים בזמן שאינו עת משבר. בדקנו את זה שבוע לפני פסח. דיברו אז על חשש לעשרות אלפי מונשמים ואלפי מתים. רמת הרווחה הנפשית והתקווה לא נפלה. זה מעיד על כך שאנחנו יכולים להיות מודאגים ולחוצים אבל בבסיס אנחנו מרגישים שטוב לנו בחיים".

לדבריו, ברגע שממקדם את הממצאים לאוכלוסייה המבוגרת מתגלה ממצא מעניין במיוחד. "כשאני מפלח את התוצאות לפי גילאים עולה שבקרב קבוצת המבוגרים בגילאי 65-76, מה שהיה חשוב להם זה קודם כל הלכידות המשפחתית ואחר כך התקווה. זאת אומרת שבזמן שאנחנו דגמנו הלכידות המשפחתית היתה חשובה יותר מהתקווה והאופטימיות כלל לא היוותה פקטור. אלו נתונים הפוכים משכבות הגיל האחרות. במלים אחרות, אצל האדם המבוגר כשהוא מרגיש שטוב לו בחיים בזכות הלכידות המשפחתית".

ואיך מטפלים בממצא הזה? "אנחנו צריכים לתת לאדם המבוגר תחושה שהמשפחה מלוכדת איתו. גם אם כרגע מתראים פחות או נוגעים פחות אחד בשני. בואו נזכור את האנשים שנמצאים בבתי אבות ודיור מוגן, ונגרום להם לחוש שאנחנו איתם. בואו נזכור חולים שבבידוד ונגרום להם להרגיש שהמשפחה איתם. כחברה, בואו ניקח את המשתנה הזה כחשוב לרווחה הנפשית ובמערך השיקולים הרפואיים, נכניס גם את השיקול הזה".