איזה איש נהדר, איזה מנהיג, איזה מצפון, איזו אחריות!
בעבר, לפני שנים הרבה ובטרם התוודעתי אל נפתולי החיים בכלל והפוליטיקה בפרט, הייתי ככל הנראה אומר את הדברים שבפתיח ברצינות.
מה לעשות, הייתי באותם ימים תמים כמו פיתה, מאמין לבריות ודן אותן לכף זכות. אלא שבחלוף השנים התבגרתי, ראיתי דבר אחד או שניים וכיום אינני תמים כבעבר ומשתדל לראות את המציאות נכוחה.
בחודשים האחרונים ראינו כמה פעמים את רפי פרץ בפעולה. בפעם הראשונה היה זה לאחר שחתם באישון לילה (ועל פי הפרסומים בלא ליידע את שושבין החיבורים הפוליטיים דאז הרב דרוקמן שליט"א) על הסכם עם איתמר בן גביר. רבים נדהמו אז מהדרך בה פעל פרץ, תוך התעלמות משיח עם שותפים נוספים כדוגמת בצלאל סמוטריץ ואחרים מהם הסתיר את המהלך עד לאחר השלמתו. לאחר חתימת ההסכם התייצב פרץ בפני המצלמות כשהוא מדושן עונג, תסריט שיחזור על עצמו כפי שניווכח.
ההסכם הזה עליו חתם כאמור לא מנע ממנו לנטוש את בן גביר לגורלו, באופן מביש, כשעתיים לפני תום המועד להגשת הרשימות לכנסת. על פי שפורסם, הבטיח פרץ לבן גביר המודאג עוד באותו היום שההסכם ביניהם שריר וקיים וכי אין לו סיבה לחשש שהרי "מילה זו מילה". אולי התכוון פרץ לטכס ברית מילה כלשהו אליו הוזמן לאותו היום אלא שבן גביר פירש את האמירה כהבטחה וכהצהרת נאמנות באשר להיות ההסכם הפוליטי בין השניים שריר וקיים.
יש שתיארו את צעדו של פרץ כתקיעת סכין בגב וכבגידה. אשאיר לקוראי שורות אלה לשפוט מהו התיאור ההולם אך בטרם עשותכם כן הבה ונכיר את פרץ עוד קצת.
פרץ חבר לימינה, השאיר את בן גביר לאנחות והותיר ציבור גדול אחוז תדהמה מההתנהלות. תחושת הגועל מפני הנטישה הכול כך לא מכובדת בנסיבות העניין כפי שתואר ליוותה רבים מבוחרי הציונות הדתית, גם כאלה שאינם מאוהדי עצמה . כפי שנראה בהמשך עתידה תחושה זו לגבות מחיר מהציונות הדתית כולה.
חלפו חודשים לא רבים ולאחר הבחירות האחרונות התייצבה תנועת ימינה בכוונה לנהל משא ומתן קואליציוני. נתניהו (אדם מוכשר אך איש שאין לו אלוקים, ובוודאי שאין לו מצפון, הכרת הטוב ונאמנות לשותפים לו) התעלם במפגיע ממי שהיו נאמנים לו לאורך כל המסע הפוליטי האחרון עד כדי דחיקתם אל מחוץ לקואליציה המתגבשת. ה"בלוק" המפורסם ששירת את נתניהו יותר מכל אחד אחר הפך ללא רלוונטי. כך נראית בגידה בשותפים, כך נראה נתניהו "במיטבו".
אגב, החבירה הזו לקואליציית נתניהו החדשה לוותה בהשפלתו של פרץ ברבים, מה שהביא אותו (על פי הפרסומים) להעלות כאפשרות את הפרישה מהחיים הפוליטיים. וכי הייתה לו ברירה אחרת לו נבעט, מרוט נוצות וחסר כל, אל מחוץ לממשלה המתהווה? שהרי אין לו לאן לחזור, אין ציבור מאחוריו, כבודו העצמי הצטמצם לכדי גודלה של עדשה ומעמדו הציבורי בשפל עמוק, אי שם מתחת לאפס...
מעניין שבפעמים בהם פעל כמתואר הצהיר אחר כך כי הוא עושה זאת "בלב כבד, מתוך תחושה של אחריות, מתוך דאגה לגורל האומה ולציונות הדתית". אני סבור בכנות כי לפרץ אכן יש תחושות של אחריות למדינה, לציונות הדתית ולעם ישראל. יחד עם זה, הסיבה לסללום הפוליטי בכלל ולנטישת חברים לדרך בפרט (בוודאי באופן בה נעשה המעשה), היא מסיבות אחרות לגמרי.
אמרנו כבר לא פעם ונחזור על הדברים. בעבר, במשך שנים הרבה, היה רפי פרץ רב ומחנך, איש עם מידות וערכים, כזה שהצליח להוציא תחת ידיו המון תלמידים וממשיכי דרך – כולם טובים, כולם אוהבים את ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל. כל זה עומד לזכותו ואיש (גם כותב שורות אלה) לא מתיימר לגרוע מזכויותיו אלה.
אלא שמאז שנכנס לזירה הפוליטית השתלט עליו, כמו שד, החיידק הזה, הפוליטי. הענווה נעלמה, היושר נמחק, החברות זזה הצידה (מתוך "אחריות" ו"בלב כבד" כמובן...). ידוע שבעולם הפוליטי שולטים לא פעם היצרים אלא שדומה שבמקרה של רפי פרץ אלה השתלטו על כל הווייתו עד כי נהיה אחוז בהם אופן כפייתי, אולי ומעבר לשליטתו. ה"דיבוק" הזה הפך אותו באופן מאד מכוער ומאד מביש ממחנך ואיש ערכי לפוליטיקאי קטן ומעורר גועל.
לא אכנס כאן מעל במה זו לדון ולנתח את האירועים סביב רפי פרץ מאז פרץ לחיינו עת נקרא אל הדגל להנהיג את הבית היהודי שהיה באותם ימים בפני שוקת שבורה. נשמעו שמועות רבות על כוחנות ומניפולציות, אנשים ישרים תיארו אותו כמוליך בכחש. לכל אלה סירבתי להאמין (אולי בגלל התמימות אותה הזכרתי לעיל?)
בכל מקרה, מאז שנפל לתהומות הנשייה האלה, רבים האנשים שאינם מסוגלים עוד לכנותו בתואר "רב" שהרי תואר זה מחייב מאין כמותו ומייחס לאוחז בו תכונות שהן "הכרחיות" למי שהוא באמת כזה. אדם המשקר, אדם המפר הסכמים, אדם הנוטש חברים – אדם כזה בוודאי שאינו ראוי להתהדר בתואר רב, פשיטא, הלא כן?
כך נראה שר הרודף אחר השררה וסר מדרך הישר.