הקורונה מתחילה להשמיע סימנים ראשונים של מצמוץ וזה הזמן להיזכר בשיעורים החשובים והגדולים שהיא העניקה לנו לחיים:
לפעמים רחוק זה דווקא קרוב - יעידו על כך אלפי סבתות וסבים שנמסו מגעגוע ובכל זאת החליטו בעצה אחת עם ילדיהם להתנזר למשך כמה ימים טובים מלראות את נכדיהם:
ועד שכבר בסוף הנכדים כן הופיעו, הם היו צריכים להגיד שלום יפה ולראות את סבא וסבתא מבעד למסכות ובעיניים כלות להבין שהפעם, דווקא בגלל שכל כך אוהבים ודואגים זה הזמן לשחרר.
וחשבתי על כל ההורים שדואגים לילדים המתבגרים שלהם שחלילה לא יעשו טעויות וחלילה לא ייעלמו להם ולו לרגע אחד מהמכ"ם ולכן הם עוקבים אחריהם ומוודאים שהם לא יבחרו בבחירות שגויות ובאיזה שהוא מקום מחמיצים לגמרי את הנקודה.
כי לפעמים צריך לדעת לשחרר ולתת לגוזל לחתוך את השמיים ולמרות שזה נראה בהתחלה ממש מפחיד, בסופו של דבר כל הורה היה פעם בעצמו גוזל והצליח להתפתח רק בגלל שההורים שלו הסכימו לשחרר ולהרפות ולתת לו להסתדר בחיים גם בכוחות עצמו.
לבד זה הכי אחי - פתאום אנשים שהיו רגילים בשוטף למצוא את עצמם באמצע מסע שופינג עצבני בקניון לא מאמינים שזה קורה להם: אסור להם ללכת לקניון או לכל מקום אחר שיש בו התקהלות ובעצם הם נתקעו עם עצמם לגמרי לבד. וזה מפחיד.
כי לפעמים אנחנו יודעים שכל מיני קולות או מחשבות שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהם בכלל יצופו לנו דווקא בזמנים שאנחנו הכי פחות מוכנים אליהם וכל מיני מחשבות טורדניות יתחילו לנקר לנו במוח ובדיוק בגלל זה אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן במצב של מנוסה ובריחה לכל מיני מקומות רק לא להישאר לבד, רק לא לחשוב על הדברים שאנחנו לא רוצים להיזכר בהם.
ולמרות הכול, נראה שכולנו עברנו בהצלחה את מסע ההתייחדות הזה שנכפה עלינו ופתאום ראינו שאנחנו בכלל יכולים להגיב באופן שונה ממה שפירגנו לעצמנו. מסתבר שאנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים ובכל זאת לצאת מהמפגש הזה בחתיכה אחת. וההרגשה הזו, שבה בן אדם מוצא את עצמו שורד את המפגש עם עצמו, יש בה משהו משחרר.
פתאום כל עם ישראל שומר נגיעה - יש בנגיעה, בחיבוק, בצ'פחה החברית מן משהו משחרר ונוח. במקום שאין לנו תמיד מילים, אנחנו יכולים פשוט להחליף אותם במגע. והמגע הזה מקצר דרך ומבטא בנגיעה שלו מילים ומחשבות שאנחנו לא תמיד יודעים איך לומר אותם ובדיוק בגלל זה כל כך טוב לנו להיזכר ולראות שאפשר פשוט לגעת. והנה, ברגע אחד הכול נאסר עלינו. אתה נפגש עם בן אדם ורוצה לתת לו לחיצת יד, חיבוק, נגיעה של חיבה ואתה לא יכול.
ואז אתה נשאר רק עם המילים שלך והתחושות והרגשות שלא יכולות יותר להתממש דרך החיבוק אלא פשוט מחכות ועומדות שם, מצפות לראות איך תוכל בכל זאת להעביר את המסר שאתה רוצה להעביר רק בלי הנגיעה. רק עם מילים. ומילים כידוע הם דבר מאוד חמקמק שמצריך מיומנויות גדולה בשביל ללוש אותם לתבניות שאנחנו רוצים.
ניקיון - אל תלכלכו - וחשבתי על כל הפעמים הרבות בהם הידיים שלי נלקחו אחר כבוד לאלכוג'ל וניקו את עצמם ולא יכולתי שלא לחשוב על מושגים שידועים לנו ביהדות כמו קדושה וטהרה ואיך כמעט כל דבר מצריך נטילת ידיים.
פתאום אתה חושב שאם רק היינו מקפידים על ניקיון המחשבה כמו שהקפדנו על ניקיון הידיים ובכל פעם שהיינו מתלכלכים במחשבה אסורה שקשורה לגזל או הונאה או לחמוד את מה שיש לחבר שלנו או לקנא בו, היינו רוחצים ושוטפים ושמים אלכוג'ל על המחשבות שלנו, אז היינו מגיעים לרמת ניקיון במחשבה ובמידות שלנו שאולי אולי הייתה הופכת את העולם שלנו לטוב והרבה יותר נקי.
סתגלתנות - עזבו אתכם, בסוף כוח ההרגל המדהים ויוצא הדופן של האדם, מרגיל אותו להכול כולל הכול. אנשים עברו בעזרת כוח ההרגל את השואה ואת החוויות הכי קשות שאי פעם המין האנושי ראה וידע, הם מן הסתם יעברו גם את הקורונה על שלל הציוויים וההרגלים המוזרים שלה: מותר להיפגש רק מרחוק - התרגלנו. צריכים בסוף, להיות לבד - התרגלנו. כולם שומרים נגיעה - גם התרגלנו. אסור לנשום בלי לקבל אישור מהאלכוג'ל - גם התרגלנו. בסוף, האדם הוא היצור הכי סתגלתן שהיקום ראה. כן, אפילו יותר מהקורונה..