הרב רונן נויבירט
הרב רונן נויבירטצילום: עצמי

חגיגת יום ירושלים 2020 תהיה שונה מאוד, ובלי חגיגות והופעות ציבוריות, וללא המצעדים הססגוניים המעטרים את רחובות ירושלים בכל שנה.

אולי זו הזדמנות לעצור ולחשוב על מנת לציין את המשמעות הפנימית של היום המיוחד הזה, לאור מה שחווינו במהלך מגיפת הקורונה.

לפני 53 שנה זכינו לראות את איחודה של ירושלים יחד עם הניסים הגדולים של מלחמת ששת הימים. אמנם, ירושלים אינה רק "עיר מאוחדת" כי אם גם ובעיקר "עיר מאחדת" – "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". "אמר ר' יהושע בן לוי - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה ב, ו).

סודה של ירושלים המאחדת קשור בתפקידה ההיסטורי שלה. ירושלים הנה עיר אפוליטית. "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא יב ע"א). ירושלים היא עיר של כולם. עם ישראל מורכב משבטים שונים, מעדות שונות וממפלגות שונות. לכל שבט דגל משלו, לכל עדה מנהגים משלה ולכל מפלגה אידיאולוגיה משלה. ריבוי הגוונים והדעות הכרחי הוא כדי ליצור חברה דינאמית ומתפתחת.

עם זאת, יש הכרח בהימצאותה של נקודה קבועה אחת, נקודה מוסכמת שבה לכל אחד יש חלק ואשר תהיה הלב המחבר בין כל איברי הגוף השונים. נקודת הנצח הזו היא שאמורה להעניק את האחדות לעם ישראל. זה התפקיד שירושלים אמורה למלא. עצם העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, מעניקה לה את יסוד השלמות, הגלום בשמה הצורב את השפתיים – "ירושלים", עיר שעושה את כל ישראל חברים, עיר שמחברת יחדיו את כל השבטים וכל המפלגות.

רעיון זה בא לידי ביטוי במזמורה של העיר - תהלים קכב: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ". דוד המלך משתמש בשתי מילים נרדפות: שלום ושלווה. על פי פירוש המלבי"ם, יש הבדל מהותי בין שתי מילים אלו. "שלום" מייצג את הביטחון הלאומי מול אויבינו מבחוץ ואילו "שלווה" מייצגת את השלום הפנימי שבתוכנו - השלום שבין היהודים לבין עצמם. המצב הביטחוני והחוסן הלאומי מושפעים באופן ישיר מהיחסים הפנימיים השוררים בתוך האומה.

כאשר יש שלום בין היהודים, ירושלים ממלאת את תפקידה המאחד ועושה את כל ישראל חברים, וממילא אנו זוכים לשלום וביטחון שאליהם אנו ראויים. אם חלילה, נלחמים היהודים זה בזה, אם זרמים בעם ישראל מתנתקים זה מזה, גוררת התנתקות זו באופן ישיר ירידה משמעותית בחוסננו, בכוחנו הצבאי ובשלום עם ישראל. פירוד לבבות בעם ישראל עלול חלילה לגרור מלחמה, אשר גם צבא חזק ככל שיהיה, אינו יכול להכריעה מאחר שחסר לו כוח האחדות.

יסוד זה הנו עובדה מוכחת בתולדות עם ישראל. חז"ל מציינים שחורבן בית המקדש הראשון היה חורבן למשך שבעים שנה בלבד וזאת מכיוון שהיתה אחדות בעם ישראל, למרות ההשחתות המוסריות האיומות שהיו אז בציבור. חורבן בית שני לעומת זאת, היה חורבן עמוק יותר, במסגרתו נשרפו אף יסודות המקדש וזו בשל סיבה אחת בלבד – בשל שנאת חינם. ישנו קשר ישיר בין השלום החיצוני לבין השלווה הפנימית.

הרב משה צבי נריה זצ"ל ביטא רעיון זה באופן מרגש כשחלק את תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים:
"בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו. התשובה לכך רמוזה לנו בסוד-שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: 'כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שמחברת ישראל זה לזה'...אכן לפני 19 שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי אצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז, היו 'שניים אוחזין' בירושלים, וכל אחד היה אומר "כולה שלי. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת, 'ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים', היא ניתנה לעם ישראל כולו...ירושלים באה להרבות שלום בעולם. ולכן: רק עתה כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד, שער האריות, 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' – רק עתה כשכולנו מאוחדים, כבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון, החזיר לנו את ירושלים!". (מתוך מועדי הראי"ה, פד)

מאז ומתמיד, אחד האויבים הגדולים ביותר שלנו היה – אנו עצמנו. אם אנו רוצים לחזק את מעמדה של ירושלים, חובה עלינו לשנות את השיח הציבורי, משיח מפלג ורווי בשנאה, לשיח של הקשבה וכבוד הדדי, שמאפשר לנו לחיות יחדיו חרף ההבדלים הגדולים.

חלק ניכר מספרי החדש, "גשר ההלכה – פסיקת הלכה בדור פוסטמודרני" (הוצאת ידיעות ספרים), מוקדש לדיון בדרכים אפשריות לשנות את התרבות ההרסנית של מחלוקות זורעות שנאה, יחד עם אסטרטגיות לניהול "מחלוקת לשם שמים" בונה ומעצימה.

בין השאר אני מביא אגרת שנכתבה על ידי הרב צבי יהודה הכהן קוק שכותרתה "את אחי אנוכי מבקש". מילים אלו נכתבו בנובמבר שנת 1948, כתגובה לשנאה והקיטוב שהלכו וגברו ביישוב היהודי בישראל בימים של טרום הקמת המדינה:

"את אחי ואת אחיותיי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים, – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו...אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג. אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתכניות, בבירוריה ובטיפוליהן, על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח. נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בויכוח הדבור והכתב ובהגשמתן הישירה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיקון מגמותינו המעשיות."

במהלך השנים האחרונות העולם, רמת הקיטוב, הפילוג והשנאה בחברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים. השיח הציבורי הפך לאלים יותר ומכבד פחות. הטונים של השיסוי וההסתה כלפי אנשים של "המחנה האחר" הרקיעו שחקים. מערכות הבחירות הרבות שעברנו לאחרונה, לא תרמו לאווירה בלשון המעטה.

בתקופת הקורונה שנחתה עלינו, רבים מאיתנו חוו הסגר ובידוד, אך באותה עת נתקלנו בכמות אדירה של אחדות, סולידריות, פרגון וסובלנות. האויב המשותף של האנושות, חיידק הקורונה הזעיר שתקף אותנו, החזיר אותנו לפרופורציה ואילץ את כולנו להרפות. למרות המתח סביב המגפה, משהו בנו נרגע. למדנו לעמוד בסבלנות בתורים, בלי לקלל ובלי לדחוף. התחלנו להבין עד כמה כולנו תלויים זה בזה וכמה אנו זקוקים זה לזה.

רמת הסולידריות בחברה הישראלית חצתה את גבולות המגזרים והמפלגות. התמונות של החיילים המסתובבים ברחובות בני ברק ומגישים סיוע ועזרה בחום ואהבה לציבור החרדי לא תשכחנה במהרה. סמלי מאוד שבשבוע של יום ירושלים תוקם בישראל ממשלת אחדות אחרי שלושה סבבי בחירות עתירים בבוז ובקיטוב, אחדות הנחוצה כל כך לריפוי החברה הישראלית מהשסעים העמוקים של פילוג ושנאה.
יום ירושלים 2020 הוא הזדמנות לחשבון נפש אישי וציבורי.

אסור לשכוח לרגע שה"יחד" והסולידריות הם יסודות הקיום של העם היהודי, כפי שאמר רבי אלעזר הקפר: "אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן" (מסכת דרך ארץ זוטא ט'). אולי מכיוון שהמסר הזה נראה כל כך פשוט ואפילו בנאלי, אנו נוטים לשכוח אותו.

זה המסר הנצחי והעמוק של יום ירושלים. רק כשכולנו עומדים יחד, בלי יוצא מן הכלל, רק אז נוכל להתגבר על האתגרים האדירים העומדים בפנינו כעת. נקווה ונתפלל שנוכל למצוא את האומץ והכוח להמשיך את הסולידריות הזו ביום שאחרי, לבנות חברה טובה יותר, חברת מופת של חסד וכבוד הדדי.