השפעת הקורונה על ענף הרוקחות והרוקחים

עם החזרה לשגרה יש לעבור לשלב ב' של רפורמת "המרשם הפתוח" ולאפשר לכל האוכלוסייה לקבל תרופות בכל מקום, במחיר אחיד ומסובסד.

דוד פפו, יו"ר הסתדרות הרוקחים , כ"ו באייר תש"פ

דוד פפו
דוד פפו
צילום: באדיבות הסתדרות הרוקחים

הפנדמיה קורונה נפלה על כל ענפי המסחר בהפתעה גמורה ובחוסר מוכנות, כי הרי מי חשב ויכול היה להתכונן לקחת שמגפה חדשה תפרוץ ותביא לבידוד של כל תושבי העולם בבתיהם.

חלק נכבד מעולם המסחר, הבידור, ההסעדה וענפים נוספים, מצאו את עצמם מול שוקת שבורה, כאשר פעילותם נעצרה לחלוטין באבחת חרב. ורק שני ענפים נותרו פעילים במרחב הקמעונאי, רשתות המזון ובתי המרקחת. שני הענפים הללו היו לעמודי התווך של החברה הישראלית בעת משבר הקורונה, או לפחות בסיבוב הראשון שלו, ונקווה שלא יהיה אחד נוסף אך נשאר גם ריאליים.

בתי המרקחת הפרטיים היו מאז ומתמיד "עוגן" בעת צרה, גם במלחמות, ובמבצעים, בתי המרקחת הפרטיים היו פתוחים כל הזמן, ללא יוצא מן הכלל, ונתנו שרות מקצועי, שלולא היה קיים, היינו חווים קריסה במערך השרות התרופתי במדינה.

אנו כרוקחים בקהילה, הפנמנו מהר מאוד את העומד להתרחש. ההיערכות של כולם הייתה ראויה לשבח. במהירות מדהימה יצרנו את "הסטנדרט הארצי" במיגון קמעונאי – אנו הרוקחים היינו הראשונים להציב מחיצות מגן לחציצה בינינו לבין המטופלים, במהירות שיא גייסנו (ממקורותינו הכספיים בלבד) – אמצעי מגון וחיטוי, הן לצוות, והן לקהל המטופלים, ובכך למעשה יצרנו את הסטנדרט למיגון לכל המגזר הקמעונאי, שלמעשה, כשחזרו החנויות לפעילות היה להם מודל לחיקוי המיגון: מחיצות, מסכות, כפפות , חיטוי משטחים ומדידת חום, הקפדה על ריחוק בין לקוחות ע"י מדבקות רצפה. אך מעבר לפן הטכני של התמגנות הצוות נוספו גם ההיבט המקצועי, וגם ההיבט האישי.

בפן האישי הפכנו כלפי משפחתנו ולסביבה הקרובה לגורם סיכון להידבקות והדבקה, מה שהצריך מאיתנו ניתוק כמעט מוחלט מחברי המשפחה, וכל הגעה הביתה הייתה מלווה בהתפשטות (מחוץ לדלת) וחיטוי עצמי.

בהיבט המקצועי – טיפולי, נאלצנו להתמודד עם תופעות שלא היו מוכרות לנו קודם, למשל: תופעה של פריחות וגירוים בפנים, כתוצאה מחבישת מסכות, וכנ"ל גם ידיים מגורות ואדמומיות עקב לבישת כפפות כל הזמן. נאלצנו להסביר שוב ושוב לציבור הרחב את אופן חבישת המסכות, שימוש בחומרי חיטוי, וכמובן כיצד להוריד מסכה וכפפות באופן נכון ובטוח.

גם האינטראקציות עם המטופלים הפכו לקצת יותר בעייתיות, בעיקר עקב קשיי התקשורת, כאשר הן המטופל לא מובן מספיק (בגלל המסכה), והן הרוקח לא תמיד היה ברור ומובן למטופל (מאותה הסיבה).

אחת התופעות הבולטות בתקופה זו, כמו ברוב מצבי החירום במדינה, הייתה ה"הצטיידות" המוגזמת יש שיגידו, של המטופלים במלאי תרופות לתקופה של שלושה חודשים, דבר שגרם מצד אחד ללחץ בנקודות הניפוק ומצד שני למחסור זמני אצל ספקי התרופות שלא היו ערוכים מראש.

במהלך ההסגר באה לידי ביטוי הטענה שהעלינו לפני כשנתיים, כשהתחלנו את מהלך החוק של ה"מרשם הפתוח", כבר אז טענו שזה מהלך שבראש ובראשונה משפר ומטפל בנגישות ובזמינות לשרות תרופתי, בעיקר לאוכלוסיות חלשות, אבל גם לשאר האוכלוסייה.

ההוכחה לכך לדאבוני, התקבלה בחודשיים האחרונים: כאשר המספרים הראו שהיה גידול של כ-300% בניפוק תרופות ע"י "המרשם הפתוח". המטופלים הצביעו ברגליים, ובאו בהמוניהם לקבל את התרופות להן הם זקוקים – קרוב לבית, בבית מרקחת נגיש, פתוח וזמין.

כל שנותר כעת עם החזרה ה"מסחרית" וההדרגתית מהמשבר לשגרה, זה לעבור לשלב ב' של "המרשם הפתוח" ולאפשר לכל האוכלוסייה לקבל תרופות בכל מקום, במחיר אחיד ומסובסד, ויפה שעה אחת קודם ליישם את השלב השני ולהיטיב עם הציבור.

דוד פפו הוא יו"ר הסתדרות הרוקחים בישראל