ליום ירושלים: מי זו שלומציון?

סיפורו הלא ייאמן, של ירושלמי עאסלי, שיזם ב-1948 מבצע פיראטי להנצחת סבתא שלומציון ברחוב הנסיכה מרי

מנחם רהט , כ"ז באייר תש"פ

ירושלים
ירושלים
צילום: איסטוק

1.

רחוב שלומציון המלכה נחשב למוסד ירושלמי, מזוהה עם ירושלים כמעט כמו הכותל והר הבית, מחניודה והבוכרים, מֵֵיישוֹרִים (מאה שערים) ורחביה, מרכז הרב ועייץ-חיים, מאאאתיים ואַשתנור, קריית משה וזיכרון מֵיישֶה, קטמון ומגרש הרוסים. ירושלים אינה שלימה בלעדיהם.

אבל לרחוב שלומציון הילה מלכותית המשתלבת יפה בפסיפס מלכי ירושלים, שהונצחו בחוצותיה: דוד ושלמה, הלני המלכה היהודיה ומליסנדה המלכה הצלבנית, אגריפס ומונבז, עד המלך ג'ורג' החמישי. קריית מלך רב.

2.

אבל שלומציון עלתה על כולנה. היא קיבלה רחוב מכובד, ותיק, שיורד במתינות מרחוב יפו לשכונת ממילא, ויש בו גם ניחוחות היסטוריים בני 72 שנה: ב-1948, כשעדיין קראו לרחוב הנסיכה מרי, פוזרו לכל רוחבו פקעות של קונצרטינות סבוכות, שהיו קו ההגנה הבריטי האחרון על המיתחם המבוצר בו שכנה מיפקדת הצבא הבריטי. הירושלמים קראו לו, בלעג ובבוז, בֶּווינְגְרָד, מיזוג שמו של שר החוץ הבריטי העויין ארנסט בווין, עם ביצורי העיר סטלינגרד.

הסתלקות הבריטים סילקה גם את הקונצרטינות שחסמו את רחוב הנסיכה מרי, וגם את השם שבחרו לו הבריטים. רחוב הנסיכה מרי הפך לרחוב שלומציון. אבל דווקא אז ירד הרחוב מגדולתו. הוא מצא עצמו דחוק בשולי העיר המערבית, לא תואר ולא הדר לו, ובקצהו שטח הפקר ממוקש וגבול חורש מזימות מול הממלכה ההאשמית.

רק איחוד ירושלים בתשכ"ז, החזיר לשלומציון את כבודה האבוד: רחוב שלומציון מוליך בביטחה לקומפלקס ממילא המחודש ולשער יפו, והמשכו הוא רחוב שלמה המלך המלכותי. "והיו מלכים אֹמניך".

3.

אין ירושלמי אחד, ולא ישראלי אחד, שלא יאמר בביטחה שרחוב שלומציון מנציח את זיכרה של המלכה היהודיה, שמלכה בימי בית שני (מ-76 לפנה"ס עד מותה ב-67 לפנה"ס). היא נודעה גם כאשתו של ינאי המלך, ונכנסה לפנתיאון היהודי, בזכות צידקותה (חז"ל מספרים שבימיה ירדו בזכותה גשמי ברכה רבים), ובשל התידרוך האלמותי שהשמיע ינאי באזניה: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי סוטה, כ"ב ב').

4.

ואולם מסתבר ששמו של רחוב שלומציון אינו מייצג את שלומציון ההיסטורית. שלומציון, לא תאמינו, היתה סתם סבתא ירושלמית חביבה, שנכדה הנמרץ דאג ביוזמה עצמית להנציח את שמה ברחוב הנסיכה מרי.

סיפורו האמיתי של הרחוב, נחשף לראשונה בספרו של הפובליציסט והבלוגר מרדכי ליפמן, ירושלמי בן ירושלמי, ושמו 'כבר לא תוהה בדרכים', שבו הוא עוסק במאה שנות ציונות ובמאה שנות הווי ירושלמי.

באחד מפרקי הספר שראה אור בימים אלה, חושף ליפמן, לשעבר חבר המוסדות המרכזיים של מפלגת העבודה שהתפכח ונעשה איש ימין, את הסיפור שמאחורי רחוב שלומציון.

5.

משפחתו, מספר ליפמן, עלתה בתחילת המאה ה-19 והשתכנה בטבריה ובצפת, עד שעקרה לירושלים העתיקה והתמקמה בחצר יהודית תוססת ליד חורבת רבי יהודה החסיד. סבו מרדכי לבית שרייבר, שנמנה עם חסידות קרלין, התפרנס מהוראה. סבתו, שלומציון, שנקראה בקיצור ובחיבה שְלוֹמְצֶה, היתה עקרת בית.

השתלטות הבריטים בראשות הגנרל אלנבי על ירושלים ב–1917, חוללה בה תנופת בניה מואצת. שכונות חדשות קמו ועולים חדשים וישראלים ותיקים, כולל יהודים שחיו בין החומות, השתכנו בעיר החדשה. בפרוץ מלחמת השחרור ב-1948, כבר מנתה אוכלוסייתה היהודית למעלה מ-100,000 נפש.

6.

ליפמן: "גם מרכז העיר ראה עכשיו ימים טובים יותר. במסגרת הבניה המואצת נבנו גם הרחובות הלני המלכה, הנסיכה מרי, דוד המלך, מלון המלך דוד, ימק"א, וה'מושבות' למיניהן: היוונית, הגרמנית והאמריקאית.

"חוטר של משפחתי, שלו מקום חשוב בתולדות מחתרת האצ"ל, בשם ארציאלי, עקר אף הוא לעיר החדשה. הם מצאו דירה מרווחת בנחלת שבעה, הסמוכה לרחוב יפו. ראש המשפחה, פרץ ארציאלי, עסק בשענות וביודאיקה במרכז מסחרי קטן, המצוי עד היום ליד שער יפו.

"בפרוץ המאורעות ב-1947, הציתו פורעים ערבים את חנויות היהודים בשער יפו. בפרץ של אלימות ערבית טיפוסית, נרצחו במקום זה שבעה יהודים. היתר נאלצו לנטוש בחופזה. ביניהם היה גם פרץ. חנותו הקטנה נשדדה תחילה והוצתה על כל תכולתה.

"כאשר פינו הבריטים את צבאם מארץ ישראל ב–4.5.48, השתלטה ההגנה על איזור בווינגרד שבמרכזו ניצב גאה בניין ג'נרלי. פרץ, איש מיוחד, שהציונות יוקדת בעצמותיו, החליט לפתוח חנות חדשה, הפעם במרכז העיר, באיזור בווינגרד לשעבר. הוא פתח את חנותו ברחוב הנסיכה מרי (שקיבל את שמו משלטונות המנדט הבריטים). אלא ששמו של הרחוב – הנסיכה מרי - הציק לו. את השם הבריטי יש לסלק, אמר. הוא הזמין אצל עושה שלטים ידוע שלט על פי תבניתו המדוייקת של השילוט הבריטי, ועליו כתוב בשלוש שפות רח' שלומציון, כשם סבתי המנוחה. משהוכן השלט, נטל סולם, הצטייד במפתח שבדי, והציב את השלט החדש באותו מקום בדיוק בו התנוסס השלט הבריטי, שנזרק לאשפה".

7.

וכך עשה היסטוריה הדוד פרץ הנמרץ. בהינף ידו תפסה סבתא שלומציון את מקומה המכובד של הנסיכה מרי. ברבות הימים נשתכחה יוזמתו השובבנית. כולם בטוחים היום ששמו של הרחוב מנציח את מלכת יהודה שלומציון אלכסנדרה, שישבה על הכס בירושלים בתקופת בית שני, ומאז משתלבת הוד מעלתה בפאזל המלכותי הירושלמי. מקדש מלך עיר מלוכה.

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')