הנס והדגל

תארו לעצמכם שיחה בארבע עיניים בין משה רבינו לבין דוד בן גוריון – מה היה נלחש שם מפה לאוזן?

תניה רגב , כ"ז באייר תש"פ

תניה רגב
תניה רגב
צילום: עצמי

תארו לעצמכם שיחה בארבע עיניים בין משה רבינו לבין דוד בן גוריון – מה היה נלחש שם מפה לאוזן? מה היה אומר משה, שאצלו המחנה היה מסודר "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב' ב') לבן גוריון שביקש לערבב את כל הדגלים וכל המחנות, ולייצר דמות צברית חדשה, כור היתוכית שכזו?

מן הצד השני מה היה אומר משה לדוברים בני זמננו המצדדים בגישה הרב תרבותית, המפרקת את הציבור לפלחים פלחים או לדובריה של הגישה ההיברידית הכופרת במהות מגובשת של האדם ושל הקהילה?

בפרק ב' בספר במדבר התמונה מאוד ברורה. כל איש ואישה נמנים על משפחה, בית אב, ושבט. לכל קבוצה וקבוצה זהות מוגדרת: "אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ" (במדבר א' נ"ב). החלוקה בין השבטים לא מתחילה ומסתיימת בסידור המחנה, על פי המדרשים היא התקיימה כבר בעת חציית ים סוף ומעמד הר סיני. על פי המשך פסוקי התורה וספרי התנ"ך – החלוקה המשיכה ללוות את העם עוד ימים רבים וכללה אף מלחמות של ממש בין השבטים.

אם נחזור לאופן סידור המחנה במדבר נראה שתיאורו מופיע בסמוך למפקד המונה את בני ישראל. כל אחד ואחת ידעו אם כן מהו שיוכם המדויק – החל מהיחידה הקטנה המכונה 'משפחה' ועד ליחידה הרחבה ביותר המכונה 'עם'. ועדיין, כל האוהלים – על דגליהם השבטיים, פנו אל המשכן.

את חלוקת המחנה הכפולה, שיש בה התפצלות לשבטים לצד לכידות הבאה לידי ביטוי במבט המופנה אל המרכז, מיטיב לבטא האברבנל: "וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כולם סביב למשכן ויהיה משכן ה' כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו, אין ספק שאיש על מקומו יבוא בשלום".

הנה אם כן מוצגת בפנינו תפיסה מורכבת: מחד, הכרה בהתפלגות השבטית המתפרטת לרמת בית האב והמשפחה, מאידך, התלכדות סביב עולם רעיוני ואידאולוגי אחד. כך, על פי האברבנל, יבוא כל איש על מקומו בשלום: לא זו בלבד שההשתייכות ברורה, אלא שישנה גם קריאת כיוון ערכית נהירה לצידה.

דגלי מחנה בני ישראל במדבר שימשו את הרב קוק בעת שנשא דברים במעמד חגיגי בעיר העתיקה בירושלים. בכסלו תרפ"ו – חורף 1925, הועלה דגל הגדוד העברי לבית הכנסת החורבה. הדגל, שליווה את הלוחמים היהודיים בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, הועבר ארצה שנים ספורות לאחר סיומה. הרב קוק, חיבר תפילה לרגל האירוע והתייחס לרעיון הדגל הלאומי. מדבריו ניתן ללמוד על חשיבותם של דגלי המחנות השונים, אך גם על חשיבות התלכדותם יחד תחת בשורה אחת:

"...הכרנו שעושר חיים מגוון מאד ישנו בעולם הרוחני הנאצל ששם הוא מקור החיים, המגוון, השונה מאוד בכל מערכה ומערכה ממערכות הקודש, אידיאלים נישאים שונים ומשונים מרחפים בחללו האצילי, של עולמות הקדושה, האמונה, המדע, המוסר, הדת, האהבה, הגבורה, והיופי, ורבבות אידיאלי קודש אין ספורות, וכל גדוד וגדוד מגדודי קודש אלה הוא דוגל בדגל קודשו..."

לצד ההכרה בססגוניות של כל דגל ודגל, מקדים הרב קוק וכותב: "ידענו גם כן שסוף כל סוף רוח ד' אחד הולך ומרחף על האחוה האנושית וכל העמים הרבים וכל הגזעים השונים הינם באמת שמכולם יחד תתפאר ההרמוניה..".

דברים אלה של הרב קוק נוגעים ישירות למצבה של קהילת הישוב הישן בירושלים של ראשית המאה העשרים: פילוג ותככנות בין העדות השוכנות בעיר והדוברות שפות שונות לא במובן המטאפורי – אלא במובן המוחשי ביותר: דוברי היידיש ודוברי הלדינו לא הבינו הרי זה את זה.

יתירה מכך, גם היציאה מן החומות אל השכונות החדשות במערבה של העיר נעשו 'איש על מחנהו ואיש על דגלו' – חלוקה על פי מפתח עדתי והמשך ההשתייכות לבית אב ולמשפחה.

דבריו של הרב קוק, אודות האיחוד שאיננו מבטל את המגוון, מתייחסים בדיוק לרגע ההיסטורי הזה שבו ברור שמהות חדשה הולכת ונוצרת על אדמת הארץ ושיש לחשוב כיצד עליה להתקיים.

בשורתו לוכדת את המורכבות המאפשרת את הזהות הפרטיקולרית, שאיננה מתכחשת למוצא או למסורת, לצד ההבנה שהחזרה לציון מחייבת היערכות מחדש – שיש בה בבחינת לב אחד ואיברים רבים המכונסים סביבו, כדברי האברבנל.

הכותבת היא ראש תחום תוכן בעמותת "יסודות" - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה שבמכללת הרצוג