פאניקה, אסון ולקח

דמיון הרע והפחד, הופך אנשים למבוהלים, וכל רעש מהעולם החיצוני מתפרש מיד בתור סכנה.

הרב אברהם וסרמן , כ"ז באייר תש"פ

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: באדיבות המצולם

סיפור: קבוצת יהודים התחבאה במערה כדי לקיים מצוות, בזמן  גזירות השמד של הרומאים. ההנחיה היתה שלא לצאת בשעות היום, כדי שלא יגלו את המערה. אחד המסתתרים נעל סנדל מסומר כשהוא הפוך, שהטביע את הסוליה בכיוון היציאה, ויושבי המערה חששו שמישהו יצא החוצה, ואולי ראה אותו חייל רומאי. הם נתקפו בפאניקה והחלו להידחק כדי לברוח. 

גירסה אחרת לסיפור: קבוצת יהודים הסתתרה במערה, או ישבה בביכ"נ. שמעו קול של סנדל מסומר מבחוץ, פחדו שהרומאים הגיעו – ונדחקו לצאת.  

התוצאה: "והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים" (שבת, דף ס). 

לכן תקנו חכמי המשנה שאסור ללכת בשבת וביום טוב בסנדל המסומר, זכר לאותו אירוע שקרה בשבת. על תקנה זו יש סוגיה שלמה המבררת בדיוק מהו הסנדל שאסור לנעול. 

מדוע יש לתקן תקנה בגלל מעשה אחד? מה המשמעות שלה לדורות?

נראה כי חכמים רצו להנחיל לדורות את הלקח הפשוט – להישמר מהפאניקה. זו נובעת מהפחדת הדמיון שמתאר בצבעים עזים את הסכנה העלולה לצמוח, בלי הפעלת  חוש הביקורת השכלי ועלולה  להרוג להזיק ולפגוע הרבה יותר מאשר האויב עצמו. 

השכל מחשב ושוקל שיקולים עובדתיים, לא הפחדות. הרי ידוע שסנדל מהסוג זה עלול להתהפך, ויתכן שאיש לא יצא. גם אם יצא מישהו – מנין שבדיוק היה שם חייל רומאי? אם היה חייל – מנין שכבר קרא לחבריו להתנפל עליהם? אם קרא – מנין שהם קרובים לפתח המערה? זהו לא ספק, אלא ספק-ספקא רחוק. אין סיבה לבהלה, רק לנקיטת צעדי זהירות.

לעומתו, הדמיון, מביא כבר להחלטה המפחידה, שראוהו אויבים והם באים עליהם. לכן, ממהרים לברוח בלחץ ובלי סדר מושכל. זה מתכון לאסון. לפי הגירסה השניה, הדמיון הרע והפחד, הופך אנשים למבוהלים, וכל רעש מהעולם החיצוני מתפרש מיד בתור סכנה.

במקום לחשוב כיצד למצוא דרכים להתגונן – הדמיון מעצים את ממדי האסון העלול לקרות, הופך את הספק לודאי, וסוגר את הדרך בפני השיקול השכלי, והאומץ להתגבר. כך מזיק האדם לעצמו יותר מכל אויב. חכמי הדור אסרו ללכת בסנדל המסומר בשבת ויו"ט, כדי לזכור את הנזק העצום של הדמיון (ע"פ 'עין איה', שבת שם).

בימים ההם ובזמן הזה. הפחדה עצמית מקריסת מערכת הבריאות, אלפי מונשמים ומתים, כשעדיין היו בקושי עשרות מונשמים. וואטסאפים מבהילים עם הכותרת: כנסו כנסו, בית כנסת שניפישוק נדבקו! מי אמר שבאמת יש כזה (האמת - היה פעם. בפרבר של וילנה)? מה בדיוק קרה? כמה חלו באמת ולא רק נדרשו לבידוד? פתאום בידוד הפך למין איום כזה. אמנם לא נעים, אבל לא אסון. 

ובעיקר – שמעתם מה לא קרה במאות ואלפי קהילות מקבילות מקרית-שמונה ועד אילת? ובכן, באמת לא קרה שם כלום. אבל לא ניתן לעובדות לקלקל את הפאניקה. 

פריקת שלטון הפחד

כעת, כשברור לכל שהפאניקה היתה מוגזמת, כשהתחזיות הנוראות היו רחוקות מאוד מהמציאות, כשהכל מודים שהתקנות היו מוגזמות וגרמו נזק חברתי בריאותי וכלכלי שהיקפו עדיין קשה להערכה – צריך לתקן תקנה לעתיד. משהו שיזכיר לנו שלא להיבהל ולא לתת לפחד לנהל אותנו. לנהוג בזהירות אבל לא להיבהל ולהבהיל.

זו הרי קללת הגלות – 'ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך'. אין לנו כיום מתקני-תקנות, אבל עניין אחד יסודי חייב שיחרת בזיכרון הלאומי – לא לתת למומחים-מבהילים לנהל אותנו (ישנם מומחים שלא הסכימו עם התבהלה). ודאי לא למומחים בנושא אחד מתוך מכלול, כשהשיקול הכלכלי החברתי והנפשי כמעט ואינו משמעותי אצלם. גורמים שמגדירים הנחיות שאינן עומדות בהתאמה לזהירות הריאלית, לא זו שפוחדת מסכנות של ספקות רחוקים. הגורם היחיד שעליו לנהל הם מנהיגים שמפעילים שכל ישר, ושיקול לדעת מפוכח וריאלי, לאחר ששמעו את המומחים מהתחומים הרלוונטיים המרכזיים.

בהלכה, הפוסק צריך להתייעץ עם הרופא, האם המחלה מסוכנת, ולפי זה לפסוק אם לחלל שבת או יום כיפור. כבר לפני כמאתים שנה, בדקו הפוסקים ומצאו שהרופאים איבדו את המהימנות שלהם. זאת  כיון שהם עצמם לא זהירים בהלכות ולא חשוב להם שיצומו או יחללו שבת, לכן מורים לכל חולה לאכול או לחלל שבת, ואומרים שזה פיקוח נפש (תפארת ישראל, יומא פרק ח. משנה-ברורה ביאור הלכה תרי"ח). כיום, הוסיפו פוסקי זמננו שיש לחשוש משיקולים של רופאים הנזהרים מתביעות על רשלנות רפואית. לכן ההנחיה לפוסק היא להתייעץ עם רופא ירא שמים, ובנוסף להפעיל שיקול דעת ולבחון האם דברי הרופא נראים הגיוניים או לא.

בכלל – העובדה שהפוסק רק מתייעץ עם הרופא ולא שולח אליו להחליט – מבהירה שבאופן מהותי ומעשי ההחלטה בידי הפוסק ולא כפי שיש הנוטים לחשוב.

פעם, בעידן התמימות, היו גם מי שאמרו שבנושאי ביטחון המומחים קובעים כמו ברפואה. אלא שכבר מזמן אנו יודעים שהביטחון אינו מדע מדויק, ודאי הרבה פחות מרפואה שגם בה יש אסכולות שונות. הקצינים הבכירים מונעים מעמדות פוליטיות, והנתונים מתפרשים כחומר ביד היוצר. רמטכ"לים ובכירי-בטחון רבים נכנסים לפוליטיקה, וההערכות הצבאיות נקבעות בהתאם למצע המפלגה בה בחרו.

שרידי פאניקה וחמיצות

אפילו כעת, כשרוב המדינה נפתחה מחדש, ולכל ברור שלמרות החולים (שעדיין זקוקים לרחמי שמים, ואנו מתפללים עבורם) כבר אין מגפה - בולט לעין כל אבסורד ההנחיות החדשות. אוטובוסים מלאים ואנשים יושבים בצפיפות בנסיעות בינעירוניות ארוכות, כתות הלימוד מלאות, חופי ים מלאים, מסעדות עד מאה איש, בריכות שחיה, הכל אפשרי בלי הגבלת 50 משתתפים ומרחק 2 מטר. רק בתי-כנסת עדיין נדרשים להגבלות אלה, וישיבות נחתכות במחיצות  משונות וקבוצות מבודדות. 

אבל שרידי הפאניקה עדיין כאן, וזכר הוואטסאפים על שניפישוק, עדיין לא התפוגג. נותר לפעול ציבורית ופוליטית, להשיב את ההתנהלות ההגיונית למחוזותינו, ולעשות כל מאמץ שבעתיד ינהלו אותנו השכל הישר והאומץ, ולא הדמיון והפחד. 

משהו על חמיצות. איכשהו יש מי שיקלקלו את השמחה העצומה ויזהירו אותנו שוב מהדבקות  "כמו שהיה בבתי הכנסת לפני הסגר" (שניפישוק). יש אפילו המבקשים להישאר ברחובות להתפלל בחום הנורא, תוך הפרעות של רכבים במהלך התפילה בשבת, של מוליכי הכלבים ליד המתפללים ושולחן הקריאה, ושאר הפרעות, מחמת "ונשמרתם". על זה יש לומר, "לא תישא שם ונשמרתם לשוא". החושש – יישאר בביתו ואל יפריע לחבריו המשתחררים מהפאניקה, ושמחים לשוב להתנהלות הגיונית (עוד לא לגמרי...).