הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: ישיבת הר ברכה

ה' ברא את האדם בצלם אלוקים. הביטוי העיקרי לכך - ביכולתו לבחור, לחשוב, לתכנן וליזום, וממילא יש לו אחריות למעשיו. אם יבחר בטוב, ייטיב לו ולעולם, ואם יבחר ברע, יזיק לו ולעולם. כשם שיש לאדם אחריות על מעשיו, כך יש לו זכות ליהנות מיגיע כפיו, מכישרונותיו ומברכת ה' שבמעשיו. זכות זו יוצרת בעלות, ולכן מה שאדם יוצר בכישרונו ובעמלו - שייך לו, וכן מה שהוא קונה בכסף שהרוויח ביושר או קיבל ביושר מהוריו, שייך לו.

שוויון בחלוקת הארץ

נוסף על ערך הבחירה, האחריות וזכות הקניין - מכך שה' ברא את כל בני האדם בצלם אלוקים, עולה גם ערך השוויון. וכיוון שכל הארץ שייכת לה', וה' הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל - ציווה לחלק בשווה את כל נחלות הארץ לכל בני ישראל שיצאו ממצרים. בעבר, למעלה מתשעים אחוז מהאנשים התפרנסו מחקלאות, כלומר, האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, וחלוקתה באופן שווה יצרה בסיס שוויוני לכול (פנה"ל שביעית ויובל י, ה).

השוויון אינו מתפשט בשווה בין כל בני האדם, אלא עקרון השוויון בחלוקת הארץ חל על בני ישראל שסבלו במצרים, שכל אחד מהם זכאי לחלק שווה בארץ. גם הערבות ההדדית הכללית, בגיוס לצבא ובתשלום מיסים, חלה על כל בני העם ולא על בני עמים אחרים. וכאשר מדובר בירושה של אדם אחד - השוויון הוא בין ילדיו, ולא בין קרובים אחרים.

היובל

לאחר שהקרקעות חולקו לכל ישראל בשווה, הבוחרים בטוב עבדו בחריצות בשדותיהם, גידלו יבול רב והתעשרו, ואילו הבוחרים ברע נגררו אחר התאווה והעצלות, הזניחו את שדותיהם וסבלו ממחסור. אם לא התעשתו והחלו לעבוד בחריצות - נאלצו במשך הזמן למכור את שדותיהם ואת בתיהם, ובכך גזרו על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל, שחלה אחת לחמישים שנה, שבה נצטווינו להשיב את השדות לבעליהם. ואם מוכר השדה כבר נפטר, מצווה להחזיר את השדה ליורשיו. על ידי כך לא רדפה גזרת העוני את המשפחות למשך דורות, אלא בכל חמישים שנה יכלה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות ולצאת ממעגל העוני (פנה"ל שביעית ויובל י, ג).

השוויון וזכות הקניין

נמצא אם כן ששני הערכים, השוויון וזכות הקניין, באים לידי ביטוי, ושניהם נשענים על בריאת האדם בצלם אלוקים. מכך שיש לאדם בחירה חופשית ואחריות למעשיו, ויכולת לשמור על העולם ולשכללו, מתחייב שמה שהוא יוצר וקונה יהיה שייך לו. מכך שכל אדם נברא בצלם אלוקים, מתחייב שלכל בני האדם יהיו זכויות וחובות שוות בעניינים הבסיסיים כמו חלוקת הארץ, כמו גם זכויות וחובות שוות בעומדם למשפט, שנאמר: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כד, כב).

השראה לימינו

אומנם כיום האדמה אינה אמצעי הייצור העיקרי - רק כשני אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי מגיעים מחקלאות, ולכן חלוקת הארץ בשווה לא תעניק בסיס שווה לכולם. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות. האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך היה ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי הרדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם.

בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם. בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שייעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהם והעבדים השתחררו לביתם - יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל, אחוז מסוים מהעושר הנצבר יוחזר להיות מושקע במערכת החינוך וההכשרה המקצועית, ובדרך זו יחזור להיות מחולק בשווה לכול (פנה"ל שביעית ויובל יא, ט).

הצדק שבצדקה

לצד זאת שהתורה ביצרה את זכות הקניין, ולא קבעה שכל בני האדם יחלקו את פרי עמלם בשווה, היא ציוותה לסייע לעניים בצדקה. ואף בזה יש מן הצדק, שכן גם כאשר אדם חרוץ רואה ברכה בעמלו, עליו לזכור שהאדמה והגשם מאת ה', וגם בריאותו וכישרונו מאת ה', וגם זה שלא תקף נגיף את יבולו - בחסדי ה', וגם מערכת המשפט, התחבורה והחינוך, שיש להן השפעה על הצלחתו, הן בחסדי ה' והחברה. ועל כן מן הצדק הוא שיעניק מהברכה שקיבל מאת ה' לבריות שלא זכו לברכה, ולשם כך נקבעו מצוות רבות. אולם כיוון שהרכוש שאדם הרוויח בעמלו שייך לו - זכותו לבחור את העניים והמוסדות שלהם יתרום.

האחריות הציבורית לצדקה ועזרה לזולת

כעיקרון, האחריות לעזור לעני מוטלת על קרוביו, חבריו ושכניו. אומנם בשעת הצורך, כאשר הצדקה שאנשים נותנים מעצמם אינה מספקת לצרכים הקיומיים של העניים, לפי ההלכה על ראשי הציבור לחייב את כלל הציבור לתרום עבור החזקת עניים. במסגרת של מדינה, החובה היא להטיל מס כדי להבטיח שלא יחסר לעני צרכים בסיסיים. אבל צריך להיזהר מאוד, שהציבור והמדינה לא יחליפו את האחריות של הסביבה הקרובה, מפני שרק הסביבה הטבעית של כל אדם מסוגלת לעזור לו באמת, וההתערבות הציבורית נועדה להשלים את מה שהסביבה הטבעית אינה מסוגלת לעשות.

מעגלי האחריות

עיקרון בחובת הצדקה והעזרה לזולת הוא שאין אחריות שווה על כל עשירי העולם לעזור לכל העניים בשווה, אלא האחריות מתפשטת במעגלים: במעגל הראשון המשפחה, אח"כ חברים ושכנים, אח"כ בני העיר, אח"כ בני העם, ואח"כ כל בני האדם.

כך למדנו לעניין צדקה והלוואה, שהאחריות של כל אדם לעזור תחילה לקרוביו, אח"כ לחבריו ולשכניו, אח"כ לבני עירו ואח"כ לבני כל עמו (ב"מ עא, א; שו"ע יו"ד רנא, ג).

מעגלי השוויון

גם ערך השוויון מופיע במעגלים: כשנצטווינו לחלק את הארץ, החלוקה היא לישראל בלבד, ולא לכל באי עולם. שכן החובות והזכויות קשורים זה לזה, ולכן מי שנושא באחריות לשמירת הזהות הישראלית, וממילא לקיום הצבא ולתשלום המיסים, זכאי לחלוק את הארץ בשווה.

כך במשפחה, יש לחלק את הירושה בשווה בלא אפליה (ב"ב קלג, ב; שו"ע חו"מ רפב, א). אבל אין לשכן או אף לבן הדוד זכות לחלוק עם בני המשפחה בשווה.

מעמד הגרים

מעמד הגרים מיוחד בישראל. מצד אחד אין הולכים לשכנע גויים להתגייר, ומאידך מי שרוצה להתגייר בכנות, מקבלים אותו, ומצווה לאהוב אותו אהבה יתרה, ולהיזהר בכבודו זהירות כפולה (פנה"ל העם והארץ י, א).

ולעניין ירושת הארץ, הגרים שהצטרפו לישראל לאחר יציאת מצרים לא היו זכאים לנחול את הארץ, הואיל ולא סבלו יחד עם כל ישראל בשעבוד הנורא במצרים. החובות והזכויות כרוכים יחד.

וכן לעתיד, הגרים שיצטרפו לישראל בעוד ישראל סובלים, ויצטרפו לשאת בעול הקיום והביטחון - ינחלו יחד עם ישראל בשווה. שנאמר (יחזקאל מז, כא-כג): "וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם ה' אֱלוֹקִים". ושוב מפני שהחובות והזכויות כרוכים זה בזה.

שכר היחס הטוב לגרים

כאשר ישראל מקבלים את הגרים באהבה וכבוד, הם זוכים לברכה. ראשון לכול הוא משה רבנו שנשא גיורת לאישה, ולאחר מכן, כשאביה יתרו ביקש להתגייר, ישראל קיבלו אותו בכבוד, ועל ידי כך זכו לעצתו הטובה שנכתבה בתורה בפרשת יתרו, שנקראה על שמו.

וכן בועז התחתן עם רות הגיורת, ובזכות זה נולד להם נין גיבור וצדיק, הוא דוד המלך, מייסד שושלת המלכות בישראל. וכן רבי עקיבא גדול חכמי התורה שבעל פה, היה מצאצאי גרים.

התפשטות מעגלי והאחריות

ראוי להוסיף, שככל שהקשרים בן העמים והאנשים מתעצמים, כך גם האחריות להיטיב לכל בני האדם גוברת. שכן האחריות להיטיב תלויה במידת הקשר שבין האנשים. לכן המחויבות של אדם כלפי בני משפחתו גדולה יותר, הואיל והם יותר קשורים אליו. וכן החובה כלפי חברים ושכנים גדולה יותר מאשר אנשים שאינם מוכרים. וכן החובה כלפי בני העם גדולה מהחובה כלפי בני עם אחר, ובמיוחד בעם ישראל, שהקשרים בין כל היהודים עמוקים מאוד, ועמדו במבחן גלות ארוכה לארבע כנפות תבל.

ממילא כיום, שהאנשים, העמים והמדינות נעשים קשורים ותלויים יותר זה בזה בקשרי מידע, מסחר, מדע, תרבות, בריאות ושמירת הסביבה, האחריות של כל אדם כלפי כלל האנושות מורחבת יותר. עם זאת, התרחבות המעגלים אינה מבטלת את המעגלים הפנימיים, כי עליהם הכול עומד.