איה כהן: החיים לצד ראש המוסד

איה כהן, אשת ראש המוסד, מתראיינת לראשונה למגזין "פנימה" ומספרת על החיים לצד האיש שעומד בראש השירות החשאי של מדינת ישראל

ליאת יוסף , כ"ט באייר תש"פ

משקיעים במשפחה
משקיעים במשפחה
דרור עינב -מגזין פנימה

בימי שגרה, איה כהן (58) משמשת כאחות במרכז הרפואי "שערי צדק".

את לימודי הסיעוד התחילה בגיל 40, אחרי 20 שנה של התמסרות לטיפול בילדיה, בעוד שבעלה, יוסי, עולה בצמרת הפיקוד עד לתפקיד ראש המוסד, בו הוא מכהן כיום.

"בדיוק חזרנו משליחות בחו"ל", היא נזכרת, "הסתכלתי על המשפחה שלי ואמרתי, 'תודה רבה, עכשיו תורי', באלו המילים ממש. אומנם היו לנו ילדים קטנים והצעיר היה בן שש, אבל הרגשתי שזהו, הגיע הזמן". מאז היא שועטת קדימה ולפני שנתיים, לאחר שמילאה מספר תפקידי סיעוד, מונתה לאחראית היחידה לטיפול תומך.

"זה תפקיד שאני בונה", היא מסבירה. "בשוטף אני מלווה, קלינית ונפשית, חולים במחלות קשות וסופניות במטרה לאזן סימפטומים שנלווים למחלה ולטיפול, ולשפר את איכות חייהם. זה תפקיד מאתגר רגשית מאוד". מאז פרוץ נגיף קורונה בארץ, התווסף לתפקידה גם הטיפול בחולי הקורונה ובני משפחותיהם, מה שהפך את סדר יומה לעמוס מאוד, לא פחות מזה של בעלה, שגם הארגון שבראשו הוא עומד גויס להבאת ציוד רפואי מציל חיים מרחבי העולם.

אז הדרכים המקצועיות שלכם מצטלבות כעת?

"אפשר בהחלט לומר ששנינו מגויסים, ואנחנו צוחקים על זה שעכשיו אני עובדת אפילו יותר קשה ממנו", היא צוחקת, אך ממהרת להבהיר כי מדובר במציאות זוגית לא פשוטה. "כל אחד מאיתנו עובד בתחום קשה ואינטנסיבי ויוצא שהמפגשים שלנו הם בשעות הלילה המאוחרות, אם כי זה משהו שכבר התרגלנו אליו במהלך השנים".

כשהיא מדברת על ההרגל שבדבר, כוונתה ללמעלה מ-35 שנות נישואין בהן נמצא בעלה בתפקידים ביטחוניים מורכבים ומאתגרים, שכוללים ריחוק מהמשפחה והיעדרויות רבות מהבית. עם השנים הסתגלה איה למציאות של שינויים תכופים, מעברי דירות וגידול ילדים כמעט לבד.

סיפור ההיכרות ביניהם החל אי שם בגיל 18, בכנס של תנועת בני עקיבא למתעניינים בגרעיני הנח"ל. אחרי שנה של ידידות, הם נפגשו בשבת גרעינים בקיבוץ מעלה גלבוע והשאר היסטוריה. היום לזוג כהן ארבעה ילדים ושלושה נכדים.

בני הזוג כהן
צילום: דור עינב -מגזין פנימה

לכתבה המלאה במגזין פנימה סיוון

השאיפה לפעול בשירות המדינה הייתה קיימת כבר אז?

"כשהתחתנו הוא היה חייל בנח"ל והנושא בכלל לא היה בתודעה. הוא השתחרר אחרי מלחמת לבנון הראשונה וההורים שלו, שהיו בשליחות בלונדון, הזמינו אותנו לבוא להתאוורר אצלם. נסענו, שיפרנו אנגלית, טיילנו והתפנקנו. היינו בתחילת החיים והתכנון היה לחזור ללימודים אקדמאיים. בזמן השהות בלונדון פנו אל יוסי לראשונה לבוא ולהתראיין בשגרירות לתפקיד בארץ. הוא התחיל סדרת ראיונות, בלי לדעת בכלל באיזה תפקיד מדובר. ככל שעבר את השלבים, ובהצטיינות, התלהבותו גברה".

הבנת אז את ההשלכות העתידיות של התפקיד המוצע לחייכם?

"ממש לא, היינו ילדים. אני זוכרת שסיפרתי לאימי שיוסי התקבל למוסד ביטחוני והיא אמרה, 'מה יהיה? הוא לא יהיה בבית, איך תגדלי את הילדים?', אבל זה בכלל לא העסיק אותי. שמחתי שטוב לו, ואם טוב לו - טוב לי. שנינו לא ידענו למה אנחנו נכנסים. היום אגב, ליוסי מאוד חשוב להכיר את בני ובנות הזוג של העובדים שלו ויש התייחסות והקשבה למשפחות כבר בתחילת הדרך".

רק עם לידת בתם הבכורה, החלה איה לראות את התחזיות של אימהּ מתגשמות. "גרנו בתל אביב ואימי שגרה בסמיכות עזרה רבות. הסאגה הרצינית של החיים התחילה כשנולד בננו השני יהונתן, שהתגלה כסובל משיתוק מוחין. הטיפול בו כלל המון התעסקות, כשיוסי לא נמצא ביומיום. אבל מה שיפה אצל יוסי זה שלא משנה מה, אם יש צורך בבית שחורג מהרגיל - ילד מאושפז או מצב קיצוני אחר, הוא מייד שם, כל כולו. נכון שלאורך השנים הוא לא היה בכל אסיפות ההורים, אבל כשהייתי צריכה אותו באמת - הוא היה שם ב-120 אחוז".

היו רגעי תסכול בדרך? ימים שבהם אמרת 'די, לא רוצה את זה יותר'?

"בכל צומת, לקראת כל תפקיד חדש של יוסי, ישבנו ודיברנו. למרות הכול, לא הייתה אפילו פעם אחת שחשבתי להגיד 'מספיק, תעשה משהו אחר'. רציתי שבעלי יהיה מאושר. ברור שהיו רגעים קשים בהם כעסתי ובכיתי ומאסתי בעבודה שלו, אבל כשיש בן זוג שמקשיב, מקבל ומאפשר שיח, יש מקום לפרוק. הידיעה שמבינים אותי וההערכה של בן הזוג למה שעובר עליי הם סוג של תגמול. אני חושבת שבתפקיד כה תובעני, ההצלחה של בן הזוג יכולה לבוא רק כשיש זוגיות טובה, אהבה וחברות. אצלנו זה כך, ברוך ה'. היום, אם תדברי איתו הוא יגיד שמה שהוא - זה בזכותי".

הכתבה המלאה תתפרסם במגזין פנימה סיוון

להצטרפות וקבלת המגזין עד לבית לחצו כאן