דעה
עמירם בן אוליאל: הרשעה על אף הספק

פסק הדין בו הורשע עמירם בן אוליאל, נשען על הודאות שאמינותן שנויה במחלוקת. עורכי הדין מתכוונים לחדש את הדיון בקבילות ההודאות

יוני רוטנברג , כ"ז באייר תש"פ | עודכן: 15:14

עמירם בן אוליאל השבוע בית המשפט
עמירם בן אוליאל השבוע בית המשפט
צילום: AVSHALOM SASSONI/POOL

עמירם בן אוליאל אינו היהודי הראשון שמורשע ברצח ערבים כמעשה נקם על רקע לאומני. במהלך ההיסטוריה של הימין בישראל התרחשו עוד מספר אירועים בודדים כאלה, אולם בהם הוכח מעל לכל ספק כי הנאשמים ביצעו פגיעה בחפים מפשע.

הפרשייה של בן אוליאל ושריפת הבית בדומא על יושביו, שונה לחלוטין. במקרה הזה, פסק הדין שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בלוד על ידי השופטת רות לורך מעלה ספקות לא מבוטלים באשר לעצם האשמה של בן אוליאל.

"ביום 17.12.2015 בשעה 23:40 נחקר הנאשם 'חקירת צורך', אשר נמשכה עד לשעה 7:00 למחרת. במהלך חקירה זו הופעלו כנגד הנאשם 'אמצעים מיוחדים'. זמן קצר לאחר שהחל השימוש באמצעים אלה, הודה הנאשם בביצוע פיגוע הרצח בכפר דומא". השורות הקצרות הללו מתוך פסק הדין, עטופות במושגים משפטיים מעורפלים, הן תורף המחלוקת הציבורית שמעורר המשפט.

"משפט זוטא - אבי אבות הטומאה"

לאחר 17 ימים בחקירת שב"כ, שבמהלכם נמנע ממנו ליצור קשר עם עורך דין או כל אדם אחר, עונה בן אוליאל במהלך לילה שלם. הצידוק המשפטי לכך היה היותו "פצצה מתקתקת" לכאורה, אך בסופו של דיון, חמש שנים מאוחר יותר, זה היה הרגע שחרץ את דינו. רק אחרי העינויים הודה בן אוליאל במיוחס לו, ואז במשך יומיים אינטנסיביים הספיק להודות עוד ארבע פעמים בחקירות ולשחזר את המעשים בשטח. ב־21 בדצמבר, יומיים אחרי 'חקירת הצורך' האחרונה, הודה פעם נוספת במעשים בפני חוקרי משטרה, והותר לו לפגוש לראשונה את עורך דינו. למחרת אותה פגישה הוא הודיע לחוקרים כי הוא חוזר בו מהודאתו, ומאז והלאה הוא אוחז בגרסה שלפיה הודאתו הייתה הודאת שווא והוא כופר במעשים המיוחסים לו.

"פסק הדין הוא פועל יוצא של ההחלטה לקבל את ההודאות שניתנו בעקבות העינויים", מסביר יצחק בם, עורך דינו של בן אוליאל. "ההחלטה הזאת התקבלה כבר במשפט הזוטא, שהוא שלב מקדמי שדן בקבילות הראיות. לעמדתנו, זהו אבי אבות הטומאה, משפט הזוטא וההחלטה לקבל את ההודאות. מה שהיה במהלך המשפט והכרעת הדין הם רק תוצאה של זה. ברגע שההודאות התקבלו, הסיכוי לתוצאה אחרת אפסי".

עמירם בן אוליאל: סיקור מלא בערוץ 7

למרות שעורכי דינו של בן אוליאל לא הסכימו לקבל את ההכרעה במשפט הזוטא, הם לא יכלו לערער עליה עד להכרעת הדין במשפט כולו השבוע. על פי סדרי הדין בבית המשפט, ההליך של משפט זוטא הוא חלק מההליך הכולל של התיק, ולכן לא מתאפשר לערער עליו לערכאה גבוהה יותר עד תום ההליך כולו. "אחרי שיש גזר דין ונגמר המשפט בערכאה זו, רק אז אפשר לדבר על ערעור על הכול, כולל משפט הזוטא. ברור שיוגש ערעור לבית המשפט העליון, שיעלו בו דברים חדשים. חשוב שהדברים ילובנו בבית המשפט", מבטיח בם.

באותו הקשר, בם מסביר גם מדוע בחר בן אוליאל שלא להעיד במשפט ולמסור את גרסתו, למרות שהיה ברור שהשתיקה הזו עשויה לשמש את הפרקליטות נגדו, ולצייר סוג של הודאה באשמה, כפי שאכן טענה התביעה. "עמירם העיד במשפט הזוטא, ושם הוא סיפר איך בדיוק התקבלה ממנו ההודאה ומה עשו לו. הוא לא חשב שבמשפט העיקרי יש לו מה לחדש מעבר למה שאמר".

הרציונל של פסק הדין, שכתבה הנשיאה רות לורך, טוען כי בהודאה האחרונה שנגבתה מבן אוליאל, יומיים אחרי 'חקירת הצורך' השנייה, ובשחזור שביצע, הוא גילה יכולת ירידה לפרטים וחשיפה של פרטים מוכמנים הידועים רק לו, מה שמוכיח לטעמה כי ההודאה אמינה ויש לתת לה משקל. "התיעוד החזותי במהלך החקירות הללו וכן בהובלה והצבעה, סיפקו כלי חשוב ביותר להתרשמות בלתי אמצעית מהאווירה בחקירות ומהתנהלות הנאשם... התיעוד חשף את אופן מסירת הדברים במדויק ובמלואם, והשליך גם על תוצרי החקירות המאוחרות שלא תועדו. לפיכך, נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי הודאות הנאשם במסגרתן ניתנו באופן חופשי ומרצון, ועל כן יש לקבל את תוצריהן כראיה קבילה", כתבה.

עו"ד בם טוען כי עצם העיסוק בהודאות פסול קטגורית, בשל הדרך שבה הוצאו מהנחקר. "מה שבית המשפט עשה זה שהוא קבע שמה שהיה בזמן העינויים לא קביל, מה שהיה יום למחרת לא קביל - אבל מה שהיה יומיים אחר כך כן קביל. אנחנו אומרים דבר פשוט - החשש מפני עינויים נשאר, לא ליום־יומיים אלא לכל החקירה. הוא היה נתון בידי השב"כ, והיה ברור שאם הוא אומר ששיקר בחקירה ולא הוא ביצע את המעשה, השב"כ יכול לענות אותו שוב. זה גם באמת קרה - אחרי שהודה וטען כי פעל לבד, הוא הוחזר לעינויים במרתפים כי לא האמינו לזה שפעל לבד. כולם מסכימים על העובדות האלה".

"אין אקדח מעשן"

הסוגיה של הרשעה בעבירה חמורה של רצח על פי הודאה בלבד, נידונה בעולם המשפטי כבר שנים ארוכות. משפטנים מהשורה הראשונה, כמו פרופ' מרדכי קרמניצר או פרופ' בועז סנג'רו, כבר כתבו על הבעייתיות שבהרשעות המבוססות על הודאת הנאשם ללא ממצאים פורנזיים או ראיות אחרות שמצטרפות. פרופ' סנג'רו אף פרסם מאמר בעיתון 'הארץ' לאחר תום משפט הזוטא של בן אוליאל, ובו טען כי אסור להתבסס על הודאתו במשפט. ביקשנו לראיין אותו לכתבה, אך הוא סירב מכיוון שאינו מעורה בפרטי פסק הדין.

"גם לשיטתה של השופטת, הוא לא נתן לחוקרים שום פרט שהחוקרים לא ידעו או לא יכלו לדעת", טוען בם. "הוא לא הוביל אותם למקום שבו קבר את התיק והכפפות, כפי שסיפר בעדות. לעומת זאת, יש ממצאים שסותרים את העדות. העדויות מן השטח בזמן אמת מדברות על שני אנשים שרכנו מעל הגופות של המנוחים. היו שם שני מבצעים. גם השב"כ לא האמין שעמירם עשה הכול לבד, ולכן עינו אותו שוב. מה שיוצא זה שהסיפור שמספרת ההודאה - שהוא שלם, קוהרנטי ומלא בפרטים כפי שהתביעה מדגישה, ושממנו עולה שעמירם פעל לבד - הוא לא סיפור נכון. אם זה לא הסיפור הנכון, אז אי אפשר להרשיע אותו. אין שום אקדח מעשן שהוא הראה בשטח, רק 'התרשמות בלתי אמצעית', כפי שמתנסחת השופטת".

עיון בפסק הדין מראה עד כמה התרשמות בנכונות ההודאה עשויה להיות דבר נזיל המשתנה מאדם לאדם. בסעיף 67 לפסק הדין מביאה השופטת לורך דוגמה לדייקנות של בן אוליאל בהודאה, דבר שמעורר אמון לטעמה. "הנאשם... הסביר כי בהגיעו בסמוך אל הכפר הוריד חולצה אחת, וקשר אותה על ראשו באמצעות השרוולים על מנת להסתיר את פניו", כותבת השופטת. "תיאור ייחודי זה של האופן שבו הסתיר פניו הוא דוגמה אחת מני רבות המלמדות על אותנטיות גרסתו. אילו בדה הנאשם גרסה על מנת לרצות את חוקרו, סביר כי היה מתאר שימוש במסכת פנים או כובע גרב סטנדרטיים". חיפוש תמונות פשוט בגוגל מגלה בקלות שהשימוש בחולצה לצורך הסתרת הפנים, הן בקרב נערי גבעות ולהבדיל גם פורעים ערבים, הוא נפוץ ושכיח הרבה יותר ממסכת פנים, כך שהתרשמותה של השופטת כאן מוטעית.

שחזור עם אקדח לרקה

ועדיין, קשה לצפות בסרטי השחזור ובפרוטוקולים של ההודאות, ולחשוב שהתיאורים המדויקים יוצאים מפיו של מי שלא עשה אותם מעולם. ייתכן שזה קשור לעובדה שאיש מאיתנו, כולל הרכב השופטים, לא חווה מעולם את המצב המנטלי שאליו נקלע נחקר במרתפי שירות הביטחון הכללי. אשר וודקה, שנחקר בשב"כ כמעט שנה וחצי בתקופת המחאה נגד ההתנתקות, מסביר מניסיונו כיצד מביאים החוקרים את הנחקר למצב של הודאה מפורטת במעשים שלא עשה.

"דואגים להכניס אותך לסיטואציה שבה אתה מאוד מבודד", הוא מספר. "אין מפגש עם עורך דין או קרובי משפחה. אתה לא יודע כלום מהעולם החיצון. בנוסף, השדר שלהם הוא שאתה בכל אופן מופלל, ברור שמפה אתה הולך לכלא, וכל השאלה היא לכמה זמן אתה נכנס. נותנים לך הרגשה של ‘יש לנו זמן ואנחנו נחקור אותך עד שתוציא את זה, מקסימום נלך לשר הביטחון והוא ימשיך לתת לנו אישור'. אין לך מושג מה החוק, מבחינתך עד שלא תודה לא תצא. הייאוש וחוסר הידיעה גורמים למחשבות של 'אעשה כל דבר, העיקר לצאת מפה'. את כל זה אני אומר בלי שחוויתי עינויים. ברור לי שאם יש עינויים ממש בגוף, האדם יודה בדברים שהוא לא עשה. הוא מבחינתו חושב שיישאר גם שנתיים בעינויים עד שהוא לא יודה, אז אין לו מה להפסיד".

בפסק הדין מתואר גם שהחוקר שעינה את בן אוליאל הצטרף לשחזור בכפר, בניגוד לנהלים. השופטת מסכימה שזה לא מתאים, אך לא מייחסת לזה משקל. וודקה, לעומת זאת, טוען כי הנוכחות הזאת כמעט שלא מותירה ברירה. "אם הוא יודע שהחוקר מהשב"כ בסביבה, זה איום שמלווה אותו. כאילו מצמידים לו אקדח לרקה. כל החוויה קשה גם בלי עינויים פיזיים, אבל עם עינויים, זה כאילו מצמידים לו אקדח לרקה. אם הוא רואה את מי שעינה אותו, זה כאילו אומרים לו: אם לא תעשה מה שאנחנו רוצים, אתה תחזור לאותו מקום".