עניין אישי עם משה גיאת

משה גיאת בן 65, גר בירושלים. נשוי, אב לארבעה וסב לשמונה. זמר, יוצר ובעל מניין קבוע בכותל המערבי

שילה פריד , כ"ח באייר תש"פ

משה גיאת
משה גיאת
צילום: מירי צחי

התחלה/ קיץ תשט"ו, שכונת התקווה, תל אביב. ההורים הגיעו מהעיר צנעא שבתימן בשנת תש"ח. "אבא אברהם ז"ל היה פייטן בתימן, ובארץ היה צבּע. אמא שושנה תבדל"א, גידלה את הילדים.

היא בת 95, עד היום היא עמוד התווך של המשפחה, על פיה יישק דבר". ארבעה בנים וארבע בנות, הוא השלישי. "אחי התאום נולד חמש דקות אחריי".

שכונת התקווה/ "שכונת עוני, אבל היו בה מפורסמים. עפרה חזה שלמדה בכיתה שמתחתיי, ואבנר גדסי. זו הייתה תקופה של שבת אחים גם יחד: תימנים, פרסים, עיראקים, חלבים, משפחה אחת גדולה. בתקופה הזאת התוודעתי לכל מיני סוגי מוזיקה: ספרדית ירושלמית, תימנית ועיראקית".

חוכמה של אבא/ "אבי הנחה אותנו ללכת שבת אחת לתפילה של תימנים ושבת שנייה לבית הכנסת של החלבים. הוא רצה שאני אלמד את כל הסגנונות". בגיל 10 אביו שלח אותו ללמוד לנגן בעוּד. "כשביקשתי גיטרה הוא שלח אותי לקנות, למרות הקושי הכלכלי. הוא היה פתוח".

משה ואהרן/ הוא ואחיו התאום היו בלתי נפרדים. "אכלנו יחד, ישנו יחד, שרנו יחד. היינו הזמירים של השכונה. לאהרן היה קול יותר יפה משלי. הייתה בינינו טלפתיה, לא היינו צריכים לעשות חזרות. כשהיינו עומדים על הבמה, ידענו מי ישיר את זה ומי את זה". השניים זכו יחד בתחרות כישרונות צעירים של 'מעריב לנוער', "אבל כל זה נגדע בגיל 15".

נגדע/ "אחי רכב על אופניים, קיבל מכה מאוטובוס שבא מאחוריו ונהרג בתאונת דרכים. זה היה שבר בשבילי, לא יכולתי לשיר".

לימודים/ אחרי שלמד בבתי הספר 'עמיאל' ו'עוזיאל' בשכונה, הוריו שלחו אותו לישיבה התיכונית 'נווה הרצוג' באשדוד, "גם כדי להרחיק אותי מהטראומה וגם מהשכונה, שהייתה קצת שכונת פשע". הישיבה פתחה בפניו עולם חדש. "החבר'ה של הפועל המזרחי, גפילטע פיש וטשולנט וגם תפילות אשכנזיות וניגונים חסידיים". התלמידים היו תלמידי עליית הנוער. "זו הייתה ישיבה תיכונית של קיבוץ גלויות והיא העניקה לי רבות, בין השאר את היכולת לרכוש השכלה".

צ'יריבים/ הגיוס היה אחרי מלחמת יום כיפור. בעיצומו של קורס מש"קי דת אמר לו אחד החברים שהוא נוסע להיבחן ללהקת הרבנות הצבאית. "שאלתי אותו אם אפשר להצטרף, הוא אמר תפאדל. נסענו לבסיס, החבר נבחן ואמר 'יש כאן עוד מישהו שרוצה לנסות'. מנשה לב־רן קיבל אותי על המקום".

על המקום/ הוא היה התימני הראשון בלהקה. "היו שם איתי מונה רוזנבלום, צמד רעים ודודו פישר. באותה תקופה הזֶמֶר המזרחי פרץ אל התודעה, והחיילים חיפשו את זה. ללב־רן לא הייתה ברירה, הוא היה מוכרח להביא גם את הצבע הזה".

כן המפקד/ גיאת פרח. בתוך שלושה חודשים היו לו ארבעה שירי סולו. "זו הייתה תקופה שבה צה"ל ביקש לאושש את החיילים מהטראומה של יום כיפור. הוא נתן להם טיסות בחינם והביא להם המון הופעות". תוך שנה וחצי הוא הפך למפקד הלהקה. "העמידו אותי בפני עובדה מוגמרת. אמרתי לעצמי: אם כך, אקבל עוד אנשים מזרחים. הראשון שהגיע להיבחן היה ציון גולן. קיבלתי אותו על המקום". השניים היו שרים שירים ביידיש, "היינו האטרקציה של הלהקה".

צמד 'הראשונים'/ "אחרי השחרור יהודה וסרמן, חבר מהלהקה, אמר: בוא נהיה צמד, נעשה שירה מזרחית ואשכנזית. מונה רוזנבלום כתב לנו כמה שירים, הוצאנו תקליט עם 13 שירים, הייתה לנו הצלחה יפה מאוד. גם בתי ספר הזמינו אותנו. אני שרתי ביידיש והוא בתימנית. אבל אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה לא מה שהנשמה שלי דורשת".

שם לב אל הנשמה/ "נפרדנו יפה. פניתי אל האחים ראובני, שהיו המפיקים הגדולים ביותר של הזמר הישראלי־מזרחי, וביקשתי שיפיקו לי תקליט. הם אמרו, 'אנחנו לא כל כך מכירים אותך. תקליט שיר או שניים, נשמע ונחליט'". הוא הקליט את 'יומה יומה' ואת 'נורה' והגיש אותם לשמעון פרנס, שהוביל את התוכנית 'אגן הים התיכון' - שעתיים שבועיות ברשת ג'. "לא היו אז אמצעי תקשורת אחרים. אם היית שם, היית כוכב".

כוכב/ "ישנתי ופתאום אשתי מעירה אותי ואומרת 'משמיעים אותך ברדיו'. פרנס החליט להשמיע אותי פעמיים בתוך שעתיים. זה היה בום שנבהלתי ממנו. רצו אותי פה, רצו אותי שם, התקשרו חברים וקרובים, וכמובן האחים ראובני ביקשו שאקליט אצלם. הקלטתי את האלבום 'פעמון זהב' שנמכר ב־700 אלף עותקים". גיאת הפך לזמר מבוקש ויוצר פורה במיוחד. במהלך השנים הוציא 24 אלבומים.

האישה שאיתו/ נעמי. "הכרתי אותה כשהייתי בן 20 והיא בת 16 וחצי". הוא הוזמן לשיר בערב מיוחד לכבוד רבי שלום שבזי. כשההופעה הסתיימה, הקהל עמד בתור וביקש חתימות. "ראיתי באולם ילדה טובה ירושלים עומדת עם אמא שלה, שיער שחור גולש, ביישנית. אני ניגש אליה ושואל, איך קוראים לך? היא אומרת נעמי. היא שואלת אם אפשר לקבל חתימה ואני עונה כן, בתנאי שתיתני לי את הטלפון שלך. למחרת נפגשנו וטיילנו בתל אביב, ומאז הכול היסטוריה".

הנחת/ ארבעה ילדים ושמונה נכדים. לבני הזוג יש יחידת נופש שמארחת תיירים מישראל ומהעולם ונעמי מנהלת אותה.

חומת גלגלצ/ "בעבר, ל־99 אחוזים מעורכי המוזיקה לא הייתה אוזן למוזיקה מזרחית. היום יש הרבה ערוצי תקשורת, ורבים מהעורכים הם ממוצא ספרדי. בגלגלצ עדיין קשה לעבור את המסך, אבל אני לא צריך אותם. יש יוטיוב".

ארחיקה נדוד/ את התקליט האחרון הוציא לפני עשור, ובשנים האחרונות הוא מבלה שלושה חודשים בשנה בשירה בקהילות יהודיות בעולם. "עכשיו, באזור ל"ג בעומר, אני בדרך כלל בג'רבה". השירה שלו היא "נוסטלגיה בשביל היהודים שם. זו עבודה יותר טובה מעבודתו של שגריר. דרך השירה אני מקרב אותם לציונות, לישראל ולירושלים".

מבני ברק לירושלים/ כשנישאו הייתה להם "וילה מפוארת בבני ברק". הוא היה שכן של לב לבייב, "שיחקנו טניס שולחן בשבתות". אבל הלב תמיד משך לירושלים. "כשהייתי ילד, היינו נוסעים כל שנה עם המורי לירושלים. היינו מגיעים להר ציון ומשם צופים על הר הבית. הייתי מתפעל מהאווירה ומהקדושה, נפעם מהעוצמה. החלום שלי היה לגור בבית שרואים ממנו את הר הבית".

החלום התגשם/ כבר 20 שנה שהוא גר בבית שרואים ממנו את הר הבית, והוא מתפלל מדי יום בכותל, במניין שנקרא על שמו. חוץ מזה הוא מסייע לנערי בר־מצווה. "אנשים התחילו לבקש ממני לעזור להם במנייני בר־מצוות ואני מארגן להם תפילה, תהלוכה, שופרות, ולפעמים סיור בעיר".

הכותל/ "זה אחד הדברים המדהימים שיש לנו. אין יהודי שמגיע לכותל ולא מרגיש שזה הלב. חתן נשבע מתחת לחופה בירושלים. אפילו כמרים ונזירים מתפללים בכותל ובוכים. כשאני שואל אותם למה הם לא מתפללים בכנסייה, חמש דקות הליכה משם, הוא אומרים שבפנים הם חשים את האמת - בכותל מרגישים את העוצמה הרוחנית".

חינוך לאהבת ירושלים/ "משרד החינוך לא מחנך את הילדים לאהוב את ירושלים. יש ילדים שלא יודעים מה זה הכותל המערבי, וזה ממש כואב לי. הפלשתינים, לעומת זאת, מביאים מדי שבת בבוקר עשרות אוטובוסים מכל הארץ בחינם, כדי להעמיק בקרב הערבים את הזיקה למסגד אל־אקצא".

לחזור אחרי הקורונה/ "חזרתי לכותל לפני כמה ימים. זה מרגש מאוד, אבל עדיין יש הגבלות. כואב לי שתיירים מהארץ ומהעולם לא מגיעים כעת לירושלים. היא ריקה ובוכה. אני רואה מהבית שלי את החומות - תמיד פוסעים עליהן עשרות אנשים, עכשיו הן ריקות".

החזון/ "יבוא יום, והוא קרוב מאוד, שמכל העולם יגיעו לכאן וירצו לגור בירושלים, כי זה יהיה הלב של כל העולם וכל הדתות. לכן כדאי לכל מי שרוצה לעבור לגור בירושלים לעשות את זה עכשיו, כי עוד מעט לא יהיה בה מקום".

אם זה לא היה המסלול/ "הייתי מקים מקהלה ישראלית מזרחית, אבל בהרמוניה של קולות וסוגי מוזיקה, והייתי מנצח עליה".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב/ קם בשעה שבע, שותה כוס קפה והולך לכותל, לתפילה ברבע לשמונה. אם יש בר־מצווה הוא נשאר לארגן אותה, ולפעמים מוביל סיור. אם לא, אז הביתה בשמחה.

פלייליסט/ מעריץ גדול של ג'ו עמר ומאזין לאום כולתום. אבל ההפתעה הגדולה היא ההאזנה לחיפושיות ולסיימון וגורפינקל והאהבה הגדולה לפול מקרטני, "הוא פשוט גאון מוזיקלי".

שבת/ "שבת היא כיף", וכוללת הרבה כותל, שירים, דברי תורה וגם מאכלים תימניים מעשי ידיה של אשתו. "מרק תימני, קובנה, ג'חנון וחילבה". בכל שבת בארבע אחר הצהריים מתאספת בכותל מקהלה של כמאה אנשים. "שרים פיוטים מזרחיים ושירה חסידית ומאירים את הכותל בשירה".

דמות מופת/ אמא. "אישה אצילה, דומיננטית וחכמה מאוד. היא דעתנית ויש לה הרבה מה לומר גם על חטופי תימן, פרשה שהיא מסתייגת ממנה, גם על פוליטיקה ואפילו על משחקי כדורגל".

מפחיד/ "הבריאות. אני היפוכונדר ברמות. כשקצת כואב לי הראש, אני חושב לנסוע לבית חולים". מגפת הקורונה לא תרמה למצב הרוח. "לקח זמן עד שיצאתי מזה. צריך אמונה שהכול יהיה בסדר".

משאלה/ "רק בריאות ונחת רוח מהילדים ומהמשפחה. כמו שכתוב במשלי, 'טוב פת חרבה ושלווה בה'".

כשתהיה גדול/ השאיפה היא משפחתית. "לראות שהנכדים מתחתנים ולזכות לנינים".