דייט ראשון

"אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי" אמרה. למרות שזה היה לי מהיר מדי, לא יכולתי לסרב. "הוא לא מוצא חן בעיניי", אמרה האמא כשנכנסתי

יאיר יעקבי , כ"ז באייר תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

הקורונה נוצחה, הובסה, הורדה על הברכיים באמצעות המוח היהודי החריף, ובאבחת הוראה אחת נפתחו כל המסגרות לילדים. סחבק כמו סחבק לא שאל שאלות, ארז את הילדים ובעט אותם לדרכם בלי נקיפת מצפון אחת לרפואה.

או אז הבחנתי בתכונה חשודה בבית. ברחבי הדירה הסתובבה דמות לא מוכרת ועשתה בה כבשלה. אומנם זיו איקונין שלה הזכיר את האישה ההיא שהסתובבה פה חודשיים עם ילדים יעקביניים מקפצצים מצדדיה ומלפניה, אבל לא היה ספק שאת האישה הזו, המהלכת כאדם חופשי וחסר דאגות, לא זיהיתי.

"היי, אני יאיר... את באה לפה הרבה?" שייפתי את כישורי החיזור הידועים לשמצה שלי.

"אני פה כמעט כל יום", היא צחקקה, "אבל אותך אני מרגישה כאילו לא ראיתי אף פעם. למרות שהפרצוף שלך ממש מוכר לי. אתה אולי שחקן?"

"אין לי מושג מה אני עושה, תאמיני לי", עניתי בכנות, "יכול להיות שאני קומיקאי?"

"לא לא, אתה לא נראה מצחיק במיוחד".

מפה לשם החלפנו טלפונים, ואחרי כמה שעות של פאסון סימסתי לה שאשמח להיפגש לדייט ראשון רשמי.

"סע עד סוף המסדרון, יש שם צומת טי מול חדר המחשב, קח ימינה, אני אחכה לך שם", היא כתבה, "או שתכתוב בווייז מסתור כביסה, זה כבר יביא אותך לאזור".

אספתי אותה מחוץ למסתור הכביסה, הצעתי לה לשבת לקפה אבל היא העדיפה להסתובב בחוץ. יצאנו למרפסת.

"אז איך את רואה את שולחן השבת שלך?" החלטתי לתפור את כל הפינות החשובות מראש.

"בגדול - כסיוט", היא ענתה.

"איזה קטע, גם אני", התלהבתי.

"אלא אם כן מרדימים את הילדים-"

"לפני כניסת השבת!" השלמתי את המשפט שלה, ולא יכולתי שלא להרגיש שזו לכל הפחות תחילתה של ידידות מופלאה.

"מה התחביבים שלך?" שאלתי.

"תחביבים..." היא גירדה בראשה במבוכה, "נכון, היו לי פעם תחביבים. אני חושבת שאני בעניין של ספורט. כן, ספורט! כדורשת!" היא נזכרה לבסוף.

"איזה יופי", עניתי.

"כן, זה ספורט לכל דבר ועניין למרות ש-"

"תכל'ס בקושי מזיעים בו!" השלמתי את המשפט שלה שוב.

"התכוונתי להגיד למרות שהרבה אנשים מזלזלים בו", היא סיננה לעברי.

פסילה מספר אחת.

"מה אתה עושה בחיים?" היא התעניינה.

"מה אני עושה בחיים..." ניסיתי שוב להיזכר. "אני חושב שהיה לי מקצוע פעם, אבל זה היה מזמן. לא יודע לומר בוודאות, אבל אני מרגיש שגם כשהיה מקצוע, הוא לא היה מכניס באופן יוצא דופן".

השיחה המשיכה להתגלגל בזרימה כזו או אחרת, ורגע לפני שהזמנתי אותה לפגישה שנייה נכנס הביתה הבן הבכור, והיא נעלמה מיד.

חשבתי שכבר לא אראה אותה שוב, אבל למחרת בבוקר, אחרי שפיזרתי את הילדים, נכנסתי הביתה וראיתי אותה עומדת בסלון ובוהה מבולבלת בציור שמן.

"אני לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה כאילו אני ציירתי את זה", היא אמרה.

"ולי יש תחושה שאני שילמתי על החומרים מכסף שהרווחתי", עניתי, מבולבל באותה מידה.

הפעם ישבנו לקפה, וככל שנקפו השעות הצלחנו לסייע זה לזה להשלים פיסות זיכרון מחיים שנדמה ששכחנו. גילינו שיש לי חבורה שאני מצלם איתה סרטונים, שלה יש תואר בקלינאות תקשורת וששנינו היינו בצפון איטליה בערך באותו זמן לפני שבע שנים.

"אני רוצה שתפגוש את ההורים שלי", היא אמרה פתאום. "למען האמת, אני בעצמי הייתי רוצה לפגוש את ההורים שלי", היא המשיכה, ולמרות שזה היה נראה לי קצת מהיר מדי, לא יכולתי לסרב.

"הוא לא מוצא חן בעיניי", אמרה האמא מיד כשנכנסתי בדלת, וזה, ברוך ה', כבר הרגיש ממש מוכר.

"אני דווקא חושב שהוא בחור סולידי ונחמד. כל עוד יש לו מקצוע יציב, אני בעד", אמר האבא בביטחון.

"אני עובד בבנק, אדוני, ואין לי אף תוכנית להיות עצמאי במקצועות שאינם חיוניים לשגרת חייהם של אזרחי המדינה", יריתי מיד בעוד דז'ה וו שהופיע כרפלקס עתיק.

השבוע התקדם יפה והמשכנו לגלות שיש לנו המון במשותף כמו חשבון בנק, סלידה מקינמון ושלושה ילדים. בשלב כלשהו התחלנו לראות זה את זה גם כשהילדים חזרו הביתה, ונדמה היה שלא נותר זכר לשני האנשים טרוטי העיניים שהתגוררו בבית הזה בחודשים החולפים.

"בואי נישאר ככה לתמיד", אמרתי לה לקראת סוף השבוע, "זוג עם חיים עצמאיים, שאיפות, תחביבים וחלומות, תחשבי אילו חיים אלו יכולים להיות!"

אבל היא רק שתקה והמשיכה לצפות באנטומיה של גריי, שנזכרנו שהיא אוהבת ושאני מעמיד פנים שאני לא סובל. "אולי אתה באמת קומיקאי", היא אמרה לבסוף, "הרי יש לנו מקסימום עד אוגוסט, יא מצחיקול".