ירושלים של שמחה וזיכרון

ביום ירושלים אני עולה עם המשפחה לחגוג בים חולצות לבנות ודגלים, וגם למחות דמעה לזכר יהודי אתיופיה שחלמו על ירושלים, ואליה לא באו

עפרה לקס , כ"ז באייר תש"פ | עודכן: 18:33

ירושלים
ירושלים
צילום: איסטוק

לפני כמה שנים החלטתי שמספיק. מספיק להתרפק על שנות הנעורים שבהן עליתי לירושלים, מטפסת אל האוטובוס של הסניף בהתרגשות, יורדת ממנו לתוך ים החולצות הלבנות, ורוקדת איתן בדרך לעיר העתיקה ולכותל.

מספיק להביט בקנאה על הילדים שלי, שכבר הגיעו לגיל שבו הם יוצאים עם הישיבה לירושלים וצועדים בה הלוך ורקוד בעיניים בורקות. גם אני רוצה לעלות ולקחת חלק. זה היה נראה לי מסובך, כי בטח יהיו פקקים ואיך אמצא חנייה ומה נעשה שם בכלל, אמא וילדים בתוך המון של בני נוער. שלא לדבר על היחלצות מתוך הצפיפות הזאת הביתה. אבל כשהחלטתי שזה יקרה ויהי מה, הקב"ה פקח את עיניי וגיליתי חברה טובה שאף פעם לא פחדה מכל אלה. הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי להצטרף. מאז, כבר כמה שנים טובות, יש לנו בבית נוהל 'יום ירושלים'.

הילדים חוזרים מהגן ומבית הספר, אכילה זריזה, החלפת החולצות שהיו פעם, כלומר בבוקר, לבנות, לחולצות לבנות כרגע, אריזת אוכל־מים־סוודרים ויאללה, לאוטו.

נושמים אהבה לירושלים

במשך השנים הפכנו לחבורה של כמה משפחות. מחנים את הרכב באזור הר הרצל ונוסעים ברכבת הקלה לעבר רחוב יפו. שם אנחנו מתחברים לצעדה, רוקדים (כלומר רוקדות), סופגים מדי פעם מבטים תמהים או מתלהבים של תלמידות אולפנה, שמפנקות אותנו במעגל צוהל וקופץ, ומשתדלים לא לרמוס ולא להירמס.

ההמון השמח, הכמות הבלתי נתפסת של בני הנוער ששוטפים גל אחרי גל אל הבמה שנמצאת במרכזה של העיר, השאיפה העמוקה אל הריאות של עיר חוגגת, של האהבה האדירה הזאת לירושלים, של ההודיה העמוקה על כך שאנחנו שוב כאן, צועדים בבטחה בעיר שחוברה לה יחדיו - הם מתנה קטנה שאני משתדלת להעניק לילדים ולי בכל שנה.

אני מודה - לכותל אנחנו לא מגיעים. כשבני הנוער מסיימים את הריקודים, ונחשול האדם האדיר מתקדם אל העיר העתיקה, אנחנו נפרדים מהם ומתחילים את טיול הדרך חזרה. מה לעשות, עוד לא התגברתי על החשש לחזור הביתה עם מספר קטן יותר של ילדים מאשר זה שאיתו יצאתי. כשהקטנים יגדלו עוד קצת, גם זה יגיע. מבטיחה.

באחת השנים הקדמנו להגיע לירושלים, ומכיוון שהחנינו את הרכב בהר הרצל, קפצנו לכמה רגעים לחוות את הצד השני של היום החגיגי הזה. ביקרנו באנדרטה לזכר נספי סודן ששוכנת על ההר. כן, ליום ירושלים יש צד אחר, מוכר מעט פחות, שמתעמעם מאורן של החגיגות. יום שחרור ירושלים מידי הירדנים הוא גם יום הזיכרון ל־4,000 הגברים, הנשים, הילדים והזקנים שקיפחו את חייהם בעלייתם ארצה מאתיופיה לירושלים דרך סודן. האנדרטה הזאת, כמו הרבה דברים במדינה הקטנה שלנו, נבנתה לאחר מאבק. היה קשה למקבלי ההחלטות לזוז מעט בספסל האתוסים של המדינה ולפנות מקום של כבוד גם לאלה שמסרו את נפשם בדרך לישראל.

אנשי ביתא ישראל, שהגיעו לכאן בתחילת שנות ה־80, עזבו מאחור בית ורכוש, ואת כל המוכר והאהוב, כשבליבם חלום אחד: ירושלים. הם נאלצו לעשות את הדרך מאתיופיה ברגל לסודן, מרחק מאות רבות של קילומטרים, ולעבור דרך מפרכת, רצופת מלשינים, שוטרים אכזרים, שודדים ואנסים. אימהות קברו את תינוקותיהן, משפחות טמנו בחופזה את המבוגרים שלא עמדו בקושי המסע. כשסוף סוף הגיעו לסודן, חיכה להם מחנה פליטים גדול, מאוכלס יתר על המידה, חום שאי אפשר לעמוד בו ביום וקור מקפיא עצמות בלילה, אוכל מקולקל הניתן במשורה, רעב, מחלות, התעמרות של נציגי השלטון ואיום תמידי בעינוי הבנות. המתים שנערמו מדי יום נקברו בחולשת הלב והגוף, בלי הלוויה ראויה לשמה, בלי גל אבנים שיספר שהיה כאן מישהו ואיננו. רק חלל גדול ועצב תהומי שנחתם בלב המשפחות. הקורבנות האלה נפלו על מזבח ירושלים וארץ ישראל, בלי שדרכו על אדמתה. הם חלמו על הארץ ואליה לא באו.

הזכות לרקוד ברחובות

קשה לחבר בין יום כל כך שמח, יום שאומרים בו הלל בשמחה ובהודיה על חזרה לנחלת אבות, ובין כאב גדול כל כך. מדי שנה אנחנו חווים את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, ונדמה שהגשר הצר ביניהם כמעט בלתי עביר, לא מחליק בגרון. אז באותו יום?

התשובה היא כן. שני צדדים לכ"ח באייר. יום זיכרון ויום שמחה. אם מקשיבים לעדויות של עולי ביתא ישראל, לחזון שליווה אותם, לתקווה, למסירות הנפש על ירושלים ולגעגועים למקדש, מבינים פתאום שלא כל כך פשוט לזכות לחצות את קינג ג'ורג', לעמוד בפקקים במרכז העיר, להגיע אל הכותל וללטף את אבניו. זו זכות. זכות גדולה שיש לברך עליה בכל יום. ויום ירושלים ראוי לחגיגות לא רק כי בליבה של ירושלים כבר אין חומה, ולא רק משום שהיה כאן מעשה צבאי־ניסי, אלא גם כי להיות אזרחים רגילים, ילדים ואמא המרקדים ביום ירושלים ברחובות, זה פלא שראוי להגיד עליו תודה. כל כך הרבה יצאו לדרך, מדמיינים את הרגע הזה. לא כולם הגיעו.

השנה לא יתקיימו אירועי יום ירושלים כמתוכנן. בני הנוער לא יהפכו את ירושלים לעיר לבנה מרוצפת דגלים, והטקס לזכר נספי סודן ייערך במיעוט נוכחים. את שמחת ירושלים יש מי שיזכיר ויזכור, יש מי שירקוד את יופייה וקדושתה גם בימים שבהם מוסד ה'ריקודגלים' עדיין בבידוד.

אם אי אפשר בירושלים, נחגוג בערים וביישובים שלנו. מתגעגעים, מחכים לחזור. גם את הסיפורים של עולי אתיופיה - עדויות שנקראות 'סיפור על הדרך' וחושפות טפח מהדרך הארוכה, ממשיכים לקיים השנה, עדיין ב'זום' שלמדנו להכיר היטב בחודשיים האחרונים. את העדויות אפשר למצוא בדף של החברה למתנ"סים בפייסבוק ואפילו לארגן מפגש כזה בבית.

הסיפורים האלה, שחוו אנשים שחיים איתנו ולידנו, הם בלתי נתפסים, מעוררי השתאות והערצה. אני לא מוותרת על שני צדדיו של היום הזה, גם אם הפעם זה ממרחק. בשנה הבאה, אם ירצה ה', נשוב לשם.