''תפילת קורונה'' בשדמות מחולתה
''תפילת קורונה'' בשדמות מחולתהצילום: תפארת פסטרנק

החזרת ספר התורה וסיום מניין החצרות. עוד סיום שמסמל את התקופה.

האמת, ביום יום שלנו, נדיר שיצחק מגיע לבית הכנסת והטלית והתפילין שלו תמיד בבית. שבתות בערב? אין סיכוי לקבלת שבת. בבוקר? במקרה הטוב לסוף קריאת התורה.

ואז הגיעה הקורונה. ולא מתקהלים ולא מגיעים לבית הכנסת. וממש בחניה שלנו התהווה לו מניין. כל השכונה כולה פונה למרכזה. ממש מתחת לחצר שלנו.

ובשגרת קורונה שלנו, כל ערב, ממש ליד הבית, תפילת מנחה וערבית. כל כניסת שבת, כולנו יוצאים ישר אחרי הדלקת נרות ושרים יחד עם כולם את קבלת שבת. שירה אחידה, מרגשת, נשמעת ברחבי כל היישוב.

שבת בבוקר, קימה מהמיטה כבר ב-8 כי עוד רגע ברכת כהנים של שחרית, עלייה לתורה בכהן ואז ברכת כהנים של מוסף. וגם בקריאה של מנחה. 4 פעמים שיצחק עולה לתורה ככהן יחיד במניין. מעמד מרגש.

ביום יום מתי הייתי נמצאת כל כך הרבה בתפילות? מתי הייתי יכולה לשמוע את יצחק בברכת כהנים?

הקורונה, כחלק מהדברים החיוביים שהביאה איתה, נתנה לי, לנו את ההזדמנות לעמוד כשמסביבי 4 ילדים וכולנו עומדים ומסתכלים על אבא שלנו שעומד בקצה הדשא, עם הטלית על פניו, מרים ידיים ומברך את כל המתפללים.

אי אפשר להסביר כמה עוצמתי זה. הכהן של המניין. וספירת העומר. נראה לי שמהתיכון לא ספרתי ספירת העומר. בטח לא כל כך הרבה ימים עם ברכה. ופה, מוצאי ליל הסדר, מתחילים לספור. בהתחלה בלי לשיר.

ואני, הקטנה, צועקת לרב (שהוא השכן) ולשאר הרציניים של המניין- איך לא שרים? בבית הכנסת אצלנו נהוג שלא. כך עונים לי. אבל זה לא בית הכנסת הרגיל. ויום למחרת כבר שרים. שישה שבועות שלמים שאנחנו סופרים יחד ספירת העומר בשיר ובברכה. הכי הרבה שאני זוכרת מזה הרבה שנים.

ולאט לאט חוזרים לשגרה, ולאט לאט מאפשרים לחזור לבתי הכנסת. וכולם שמחים ומתרגשים. ואני דווקא נעצבת.

אהבתי שבניגוד ליום יום הרגיל אצלנו בבית, אפשר לחזור להתפלל במניין. אהבתי שיכלנו לקחת חלק בתפילות. אהבתי לראות את יצחק עומד ומברך בקול רם.

אהבתי שלמרות שלא הייתה שגרה, נוצרה שגרה. והערב החזירו את ספר התורה לבית הכנסת. בשירים ובמעמד מרגש. ולא הייתה פה תפילת ערבית. ובזה הסתיים לו עוד שלב קורונה. וזה כבר חסר לנו.

תודה קורונה שאת כל כך דפוקה אבל גם הבאת איתך כל כך הרבה דברים מרגשים ועוצמתיים.