קואליציה משונה באמת

תוכנית טראמפ, ברמה ההצהרתית, נועדה להקים לפלשתינים מדינה. בפועל, היא קוברת עמוק יותר את רעיון המדינה.

חגי הוברמן , ג' בסיון תש"פ

דונלד טראמפ
דונלד טראמפ
Reuters

היתה זו רק שאלה של זמן, עד שיתחיל מסע ההפחדות של מתנגדי החלת הריבונות על שטחי היישובים ביו"ש ובקעת הירדן – זה המינוח הנכון, אל תגידו 'סיפוח' – על האסונות הכבדים הצפויים לנחות על ראשינו כגשם זלעפות אם חלילה נממש את המהלך.

אוהד חמו בפנים מיוסרות בערוץ 12, ולמרבה הצער גם אלוף (מיל') עמוס גלעד, מהקצינים המשובחים ועתירי הניסיון בדרך כלל, שבמשך שנים למדתי ממנו למה אסור להאמין לפלשתינים ואיך הם רימו אותנו לכל אורך תהליך אוסלו.

בחודש האחרון מיצב עצמו גלעד בראש החזית נגד החלת הריבונות, בנימוקים שממש מעוררים את הרצון לקרוא מול פרצופו את קריאה הקלאסית של שמעון פרס כלפי הימין לאורך תהליך אוסלו 'אל תהלכו אימים'. רק בהבדל אחד: כשהימין הזהיר, אזהרותיו הוכחו כמדוייקות. מתנגדי הריבונות משמיעים טענות מופרכות מיסודן.

אני גם מתקשה להבין, איך נוצרה קואליציה כל כך משונה, של אבו-מאזן, דוד אלחייני, המלך עבדאללה, בועז העצני ויוסי ביילין, שכולם מאוחדים בהתנגדות לתוכנית המדינית של הנשיא טראמפ.

נתחיל בהתנגדות מהשמאל. בראיונות הרבים והבלתי פוסקים שנתן גלעד לתקשורת בשבועיים האחרונים, הוא טען שהחלת הריבונות תוביל את הפלשתינים להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל, ובעצם הם כבר הפסיקו, ובלי תיאום ביטחוני יתחדשו הפיגועים, וההרוגים, ונשקע באינתיפאדה ומה לא. ולמה? כי ההחלטה 'תסגור לפלשתינים את האופק המדיני'.

טענה קצת מוזרה. במשך 10 שנים קיימת ממשלה בראשות נתניהו, שלא מפסיקה לשדר לפלשתינים: תשכחו ממדינה פלשתינית. זו לא סגירת האופק המדיני? למה לכל אורך העשור האחרון הפלשתינים המשיכו את התיאום הביטחוני איתנו, גם כשאנחנו משדרים להם שוב ושוב 'תשכחו ממדינה פלשתינית'? אפילו נאום בר-אילן מציב בפועל מכשולים כבדים בפני המדינה הפלשתינית. אני מחכה לפלשתיני הראשון שיאמץ את התנאים של נתניהו למדינה פלשתינית: ירושלים בריבונות ישראל, מדינה פלשתינית מפורזת מצבא, גושי ההתנחלויות בשליטה ישראלית. למה כל המהלכים הללו לא מתפרשים כ'סגירת אופק מדיני'?

יענה הנשאל: כן, אבל בעתיד יכולה לקום ממשלה אחרת, שתנקוט במדיניות אחרת, יותר פשרנית, יותר ותרנית, ולזה הפלשתינים ממתינים. זה ה'אופק' שלהם.

אלא שגם במקרה אסוני כזה ר"ל, החלת הריבונות לא תמנע שום תהליך מדיני. אם חלילה תקום בעתיד ממשלת שמאל בישראל, בבחירות דמוקרטיות, איש לא ימנע ממנה לנהל משא ומתן גם על שטחים שהחוק הישראלי חל עליהם (בתקווה ובאמונה שייכשלו), בדיוק כמו שרבין ואהוד ברק ניהלו מו"מ עם אסד על מסירת הגולן (וברוך ה' שנכשלו) וכמו שברק ואולמרט ניהלו מו"מ עם הפלשתינים על חלוקת ירושלים (ותודה לקב"ה שגם הם נכשלו).

אני מניח שאינני היחיד הסקרן לדעת, למה בכלל הפלשתינים מקיימים איתנו תיאום ביטחוני? מה הפך אותם פתאום לכאלה ציונים נלהבים, שכל תכלית גורמי הביטחון שלהם היא לסייע לביטחונה של מדינת ישראל?

את התשובה מצאתי בספר מעניין מאד שיצא אשתקד בהוצאת 'ידיעות ספרים': 'המתריע' – שיחות של שמעון שיפר עם... עמוס גלעד. גלעד טוען בספר, כי הוא משוכנע שאבו-מאזן הוא הסיכוי האחרון של להגיע להסכם עם הפלשתינים (לדעתי גם בכך הוא טועה), ומסביר: "כי אבו מאזן ממש מתנגד לטרור נגד ישראל. לא מפני שהוא אוהב את ישראל – הוא לא – אלא משום שהוא מאמין שהטרור מכשיל את הפלשתינים ושהכוח האמיתי שלהם הוא בזירה המדינית. ולכן אבו מאזן מאפשר תיאום ביטחוני עם ישראל ומדכא את התנזים... הוא לא עושה את זה כמשת"פ, אלא מתוך אמונה אמיתית שזהו האינטרס הפלשתיני...".

בהנחה שגלעד בניתוח הזה צודק, הייתי שמח להסבר איזו סיבה תהיה לאבו מאזן, גם אחרי החלת הריבונות הישראלית על פחות משליש משטחי יו"ש, לפעול נגד מה שהוא מאמין שזה אינטרס פלשתיני? מה הוא ירוויח מכך?

חשוב כאן להדגיש: התיאום הביטחוני בהחלט מסייע לישראל במלחמתה בטרור. הוא אכן מסייע לישראל למנוע פיגועים – אבל לא הוא הסיבה לסיכול פיגועים, אלא השליטה הביטחונית והמודיעינית המלאה של צה"ל והשב"כ בכל שטחי יו"ש מזה 18 שנה, מאז מבצע 'חומת מגן'. גם אם הפלשתינים יפסיקו מיידית את כל התיאום הביטחוני, עדיין נשמר לצה"ל חופש הפעולה בכל מקום, כולל בשטחי הרש"פ, כדי לעצור את המחבלים. ואם הפעולות הללו ייתקלו כעת בהתנגדות של הכוחות הפלשתינים, עד כדי סכנת לחימה בין שני הצבאות, לישראל יש מנופי לחץ מצויינים על הפלשתינים, כמו היכולת להטיל כתרים על הערים והכפרים הפלשתינים והיכולת לחסום את התנועה הערבית החופשית כיום בין שטחי A השונים, כדי להבהיר להם שמדובר במהלך שרק הם יפסידו ממנו.

"במקום להחיל ריבונות על בקעת הירדן, עדיף לחזק את ההתיישבות שם", טען השבוע גלעד. ונניח שממשלת ישראל מאמצת את הצעתו של גלעד, ובמקום ריבונות על הבקעה מחליטה על הקמת חמישה יישובים קהילתיים שם, ומביאה אליהם עוד מאות משפחות – הפלשתינים והירדנים יקבלו מהלך כזה בשלווה? הם לא ישמיעו את כל האיומים המוכרים שלהם כדי לטרפד את המהלך?

יקבלו או ישברו?

גלעד מזהיר שהחלת הריבונות ביו"ש תאלץ את מלך ירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. נכון שגם היחסים בין ישראל וירדן רעועים, לא מעט באשמת מדיניות ישראל כלפי הממלכה ממזרח, ועדות לכך השטחים החקלאיים שעיבדנו בעבר ואיבדנו כעת בצופר בערבה ובנהריים, אבל אין לכך כל קשר למהלכים המדיניים שישראל נוקטת או תנקוט ביהודה ושומרון. הסכם השלום הוא אינטרס ישראלי עליון – השמירה הירדנית על גבול שקט ועל חזית מזרחית קפואה היא נכס ישראלי שלא יסולא בפז – אבל גם אינטרס ירדני עליון לא פחות. מביתי באלקנה אני צופה פעמים רבות בהנאה רבה במטוסים של חברת 'עאליה' הירדנית ושל חברות נוספות, החוצים את שמי השומרון מזרחה, בדרכם מאירופה לקראת נחיתתם ברבת עמון. החציה של שמי ישראל, לאירופה וממנה, חוסכת שעות טיסה יקרות למגיעים אל ירדן וממנה.

באתר 'פלייטרדאר', העוקב אחר כל הטיסות האזרחיות בעולם, הייתי עוקב עד לפני שנה אחרי הטיסות מרבת-עמון לביירות, כששמי סוריה היו סגורים לתנועה אווירית בתקופת מלחמת האזרחים. המטוסים היו ממריאים מרבת עמון דרומה לעבר עקבה, פונים בחדות לחצי האי סיני ומשם טסים צפון-מערבה במקביל לגבול עם ישראל לכיוון הים התיכון, ומעל הים התיכון צפונה לביירות – דרך ארוכה פי 3 מאשר אם היו יכולים לחצות את שמי ישראל (ישראל מאפשרת לירדנים טיסות מעל שטחה רק למדינות המקיימות קשרים דיפלומטים איתה). אני מניח שלירדנים יש סיבה טובה להמשיך ולרצות בהמשך ההסדר של טיסות מעלינו, ולא לבטל אותו רק בגלל מהלך מדיני ישראלי בשטח שלא קשור אליהם בכלל. וזו רק דוגמה אחת לאינטרס הירדני לשמור על הסכם השלום.

הזכרתי את הקואליציה המשונה המתנגדת לתוכנית טראמפ. בימין מתנגדים לתוכנית מחשש שהפלשתינים יעוטו על ההצעה ויקבלו את המדינה הפלשתינית על 70 אחוז מיו"ש. בשמאל מתנגדים מחשש שהפלשתינים 'ישברו את הכלים' ויטרפדו כל הסכם מדיני עתידי. זה לא הולך ביחד. צריכים להחליט – הפלשתינים יאמצו את התוכנית בהתלהבות או 'ישברו את הכלים' בהתנגדותם לה?

תהיו בן-גוריונים

מילה לחברים הטובים שלי במועצת יש"ע, ולאחרים המתנגדים בתוקף לתכנית טראמפ בגלל כל המגרעות שלה. אני מכיר את כל המגרעות, חלקן מסוכנות מאד. מפת הריבונות שהאמריקנים הציעו, על 30 אחוז בלבד משטח יו"ש, לא פשוטה ולא קבילה.

אבל יש לתוכנית יתרון אחד, שמאפיל על הכל: הריבונות תבוצע מיידית, בהסכמה של המימשל האמריקני. כל השאר תלויים ברצון הטוב של הפלשתינים, שמעולם לא קיבלנו מהם ולו קמצוץ. אני מחכה לראות את המנהיג הפלשתיני הראשון, שיחתום על הסכם קבע כש-30 אחוזים משטח יו"ש בריבונות ישראלית. העמדה הפלשתינית הרשמית, עד כה, גורסת שישראל תוכל לשמור עד אחוז וחצי מהשטח, במסגרת חילופי שטחים.

תוכנית טראמפ, ברמה ההצהרתית, נועדה להקים לפלשתינים מדינה. בפועל, היא קוברת עמוק יותר את רעיון המדינה.

בניגוד לטענה שהשמיעו גורמים בימין ובשמאל, קווי הריבונות נכון לעכשיו אינם גבול. הריבונות לא מבטלת לפי שעה את השליטה הישראלית המלאה בשטחי C, ולא את השליטה הביטחונית בשטחי B.

המלצתי: הבה נהיה כולנו בן-גוריונים. בן-גוריון שקיבל את החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, למרות שציירה למדינה גבולות בלתי סבירים בעליל. הוא הבין שבתוכנית מדינית שכזו, קודם כל לוקחים את מה שנותנים לנו. אח"כ כבר נמצא את הדרך להתמודד עם המרכיבים השליליים בהצעה. המשמעות של תוכנית טראמפ, לפני הכל, היא החלת החוק הישראלי על היישובים היהודיים ועל בקעת הירדן – בהסכמה אמריקנית. את זה חייבים לחטוף. עם המשך התהליך כבר נמצא דרך להתמודד.

חגי הוברמן הוא עורך העיתון ''מצב הרוח'', המאמר יפורסם בגיליון הקרוב