ברוכה הבאה, שנת 3333

ערב חג השבועות הוא בעצם ערב ראש השנה לתורה. ביום ו' בסיון שנת ב' אלפים תמ"ח קיבלנו את התורה בהר סיני

ידידיה מאיר , ה' בסיון תש"פ | עודכן: 10:54

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: מירי שמעונוביץ

חג השבועות הוא הזדמנות לסכם עוד שנת תורה

1 לפני הכול אני רוצה לאחל לנו שנת תורה טובה ומתוקה. ערב חג השבועות הוא בעצם ערב ראש השנה לתורה. בשני היבטים: קודם כול כרונולוגית. ביום ו' בסיון שנת ב' אלפים תמ"ח קיבלנו את התורה בהר סיני, וממילא בכל שנה כשמגיע התאריך הזה אנחנו סוגרים עוד שנה עגולה. והשנה זה בכלל עגול, כי בחג השבועות תש"פ אנחנו נכנסים לשנה ה-3333 לקבלת התורה.

ההיבט השני הוא הידיעה שכמו כל חג במעגל השנה היהודי, חג השבועות הוא לא רק תאריך, יום זיכרון למשהו שקרה מזמן, אלא הרבה יותר מזה: ביום הזה חוזרת ומאירה הארה אלוקית מיוחדת, משהו מהאור הגדול שהאיר במעמד הר סיני. אני לא באמת מבין מה זה בדיוק אומר, אבל הרמח"ל הבין היטב, וזה מה שהוא כתב על החגים בספרו דרך ה': "שורש כולם הוא סדר שסידרה החוכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקיבלו". כלומר, בחג השבועות תש"פ הולך לקרות משהו, להתחדש משהו, שלא היה בעולם קודם. וגם בלי להבין, כאמור, אני מבין שזה משהו גדול מאוד.

2 ראש השנה לתורה הוא גם הזדמנות לסכם עוד שנת תורה. וואו. זאת הייתה חתיכת שנה. לפי כל ההערכות, נוספו בשנה הזאת אלפים רבים של לומדי תורה חדשים. אולי כפי שלא היו מעולם באף שנת תורה אחרת. למה? בגלל סיום הש"ס בסדר הדף היומי והתחלת המחזור החדש. לאיש אין נתונים מדויקים, אבל לפי הערכת המשטרה, בהפגנה הזאת, במפגן היומיומי של לימוד התורה משתתפים מאות אלפים. רבים מהם הם כאלה שלא עשו זאת בעבר. נכון, היו הרבה שנים שהסתיימו והחלו בהם מחזורי לימוד הש"ס, אבל דומה שהפעם, במחזור ה־14, הדף היומי נמצא ממש בטופ שלו.

ואם מסכמים שנה, חייבים לציין שהשנה הייתה גם פגיעה גדולה בלימוד התורה של תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים, חוד החנית של לומדי התורה, צעירים מוכשרים שמקדישים את חייהם לתורה. הקורונה שיבשה לגמרי את סדר הלימודים במהלך התקופה שבה היו הישיבות סגורות - ועדיין אני רוצה להאמין שבחשבון הכללי, בזכות העלייה במספר לומדי הדף היומי התורה גדלה השנה.

וחוץ מזה, הדף היומי היה ממש הקדמת תרופה לקורונה. לא במובן הרפואי, למרות שגם במובן הזה לימוד התורה מגן על העולם, כמו שמתאר המדרש שבשיר המקסים של מוטי שטיינמץ: "בזכות התורה ולומדיה יינצל העולם, בזכות שושנה זו יינצל הפרדס". אני מדבר על המובן הנפשי: חברי מועדון הדף היומי באשר הם חוו את ימי הקורונה המטלטלים בצורה קלה יותר. בימים שבהם העולם כולו התהפך ושום דבר לא נהג כמקודם, העוגן הקבוע של לימוד, של חיבור לקודש, למהות, לקבוע, לעתיק, היה הצלת השפיות. נכון, יש קורונה בעולם ושום דבר לא יציב ובטוח, ויש חרדות, ומתי זה ייגמר והאם זה בכלל ייגמר, והילדים בבית, והפרנסה לא בבית, אבל יש דבר אחד שהיה איתנו אלפי שנים, וימשיך אלפי שנים, וזה פשוט מרגיע את הנפש בימים הלא רגועים האלה. בזכות שושנה זו תינצל השפיות.

3 ומכאן לעניין אחר, שגם הוא קשור בהצלת נפשות, והפעם פשוטו כמשמעו. בימים אלה סיים שר הבריאות ליצמן את תפקידו במשרד הבריאות. אני באמת לא בקיא בפוליטיקה הפנימית של גופים ענקיים כמו משרד הבריאות או חסידות גור, אבל נדמה לי שכולנו, ממש כל אזרחי ישראל, חייבים חוב של הכרת הטוב לליצמן על השמירה על בריאותנו. ואני לא מדבר על הטיפול המצוין במשבר הקורונה. אני מדבר על גזרת פעילות אחרת אחר של משרד הבריאות תחת הנהגתו של ליצמן, שתציל את חייהם של המוני ישראלים. הרבה יותר אנשים מאשר בתקופת הקורונה: רפורמת סימון המזון.

אני לא יודע איך זה עובד עליכם, אני לא יודע איך זה יעבוד עליי בהמשך, אני מקווה שלא אתרגל חלילה למדבקות האזהרה האדומות, אבל נכון לרגע זה, נדמה לי שבמצטבר כולנו חוסכים מגופנו כמויות אדירות של סוכר, נתרן ושומן רווי. לא נראה לי שיש מישהו שאדיש לגמרי לעיגולים האדומים האלה, שיש המכנים אותם בחיוך "ליצמנים".

4 באופן אישי, אני מוצא את עצמי מופתע מחדש כל הזמן. כל ביקור בסופר הוא גילוי של עוד ועוד מוצרים שחשבתי שהם יחסית בסדר מבחינה בריאותית, לפחות לא מזיקים, ופתאום גיליתי שהם זכו למדבקה אדומה. אפילו שתיים.

השבוע זה היה מלפפונים בחומץ. אני יודע שעכשיו מומחי תזונה לועגים לי, אבל מה יכול להיות לא בריא במלפפונים בחומץ? זה לא בורקס. זה לא צ'יפס. אז זהו, שלפי המדבקה עם אזהרת הנתרן בכמות גבוהה, המלפפון החמוץ עלול להיות הרבה פחות תמים ממה שהוא נראה.

אבל התדהמה האמיתית הייתה מול כמה וכמה סוגים של חטיפי דגנים מסוימים, לא נכנס כרגע לשמות, שמשווקים וממותגים כבר שנים כסמל לבריאות ולתזונה הנכונה, ופתאום הם חטפו שני ליצמנים: גם שומן רווי בכמות גבוהה וגם סוכר בכמות גבוהה.

נדמה לי שחוץ מהעניין הבריאותי, יש כאן שיעור לחיים. אל תסתכל בקנקן. אל תהיה בטוח שהיחס המקובע שלך - למאכלים מסוימים, לאנשים מסוימים - הוא הנכון. אתה עשוי להיות מופתע מאוד. אז תודה, ליצמן, על השיעור הזה, ובהצלחה במשרד השיכון. וואו, מדבקות כאלה על מתווכי דירות וסוכני מכירות חלקלקים - זה יכול להיות אחלה דבר.

5 ולסיום: אביב גפן. מאוד התרגשתי מהדמעות שלו השבוע, כשדיבר בריאיון לדנה וייס על תושבי בני ברק ועל החרדים בכלל: "שנים למדנו איך לשנוא את האחר. הוא דתי, הוא חילוני. אפילו אני הייתי כבר חייל במשחק הזה גם. פתאום ראיתי אותם. פתאום הכול התחבר. אז איך השתניתי בקורונה? ככה השתניתי. למדתי לכבד. זה הדליק להבה של אהבה פשוט מדהימה. אני אפילו לא יכול לתאר במילים, רק בדמעות".

למה התרגשתי כל כך? ממה נפשך: או מההתרגשות והכנות שלו. הוא גילה, ברגע אחד של אמת, את הנקודה הפנימית של אהבת ישראל. "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים", נכתב בקטע הידוע בספר התניא, ואביב גפן, מבלי לקרוא את זה מעולם (כנראה), פשוט הרגיש את זה. עד כדי כך שהוא בכה? כן, לאומנים גדולים יש נשמה גדולה, ועוצמות מיוחדות של רגש, אחרת הם לא היו אומנים אלא שרי בריאות או שיכון. וחוץ מזה, במקרה של גפן יש לו גם זכות אבות גדולה (לא, לא יהונתן גפן. למעלה בקודש. תכתבו בגוגל "הרב שם טוב גפן". זה שווה טור בפני עצמו). כך שאני נוטה להאמין לו.

אבל גם אם הכול ספין, כמו ששמעתי אנשים טוענים השבוע, גם אם בעצם זאת הדרך של גפן להישאר תמיד בתודעה הציבורית – בכל כמה זמן לנפק איזו כותרת או התבטאות שקשה להתעלם ממנה - גם אם זה נכון, אני מתרגש מהדיבורים האלה שלו. למעשה, מהתסריט הזה אני מתרגש אפילו יותר: כי אם הגיעו הזמנים שאביב גפן חושב שבשביל להיות על המפה ולהיות טרנדי ונכון צריך לדבר על הדוסים דיבורים של אהבה בדמעות - אז עכשיו אני זה שבוכה מהתרגשות. נשאר רק לחכות ליום שבו דנה וייס תחליט להצטרף לטרנד הלוהט.

לפני שבועיים התפרסמה כאן תמונה מאחד מבתי הכנסת הסגורים של רמת בית שמש ועליו מתנוססת כרזה עם הבקשה והתקווה "השיבנו ה' אליך ונשובה". השבוע, עם החזרה לבתי הכנסת, התחלפו הכרזות ונכתב שם הטקסט "ושבו בנים לגבולם". אם אני הייתי גבאי בית כנסת (ואני לא, אפילו לא גבאי־קורונה) הייתי תולה עליו כרזה שמתאימה לשני האירועים המשמחים שצוינו כאן בשבוע אחד - יום שחרור ירושלים ויום פתיחת בתי הכנסת ובתי המדרש מחדש - "חזרנו אל בורות המים".