הרס ההרתעה

מהו הזמן הסביר להוצאת צו החרמה, הריסה או כל צו אחר, למחבל שנטל חייו של יהודי רק בשל היותו יהודי?

אל"ם (מיל') טל בראון , ה' בסיון תש"פ

דביר שורק הי"ד
דביר שורק הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה

ביום שני השבוע ביטל בג"ץ בהרכב של שלושה שופטים את הצו להריסת ביתו של חבר בחוליית מחבלי החמאס שרצחה את דביר שורק הי"ד בן ה-19 בסמוך למגדל עוז שבגוש עציון, ותכננה לבצע עוד שורת פיגועים רצחניים כנגד יהודים.

דיוק עובדתי 

בטרם אעביר את ביקורתי על מהות ההחלטה שהתקבלה ברוב של שני שופטים כנגד אחד, אחדד כמה עובדות בקשר למחבל שאת ביתו נדרש היה להרוס.

ראשית ובקשר לגופו של מחבל, כתב האישום מגולל כיצד חבר המחבל יחד עם שאר חברי החוליה, לצורך הוצאה לפועל של פיגועי דריסה, דקירה וחטיפה נגד ישראלים, מטעם ארגון החמאס. המחבל אף מונה כמפקד החוליה, עודד את חבריו לבצע פיגועים, והיה שותף בהחלטה להוציא לפועל את פיגוע הדקירה בו נרצח דביר שורק הי"ד. לאחר הפיגוע, במהלך מפגש חברי החוליה בו הוצגה הסכין המגואלת בדם הנרצח, בירך המחבל את מבצעי הפיגוע ומתח ביקורת על המבצעים בגין ה"כשלים" שנפלו בביצוע. באותה פגישה החליטו חברי החוליה על ביצוע פיגוע נוסף ביהודים. עוד יצוין כי לאחר שנעצרו חלק מחבריה, הסתיר המחבל ציוד וחומרים הקשורים לחוליה. 

שנית ובהקשר לביתו של המחבל, ב- 9 לינואר 2020 נמסרה לבני משפחתו הודעה על כוונת צה"ל להחרים ולהרוס את הקומה השנייה במבנה בו התגורר המחבל בכפר בית כאחיל. זאת כאשר בקומה הראשונה של המבנה מתגורר אביו של המחבל, שהוא בעליו של המבנה כולו, יחד עם אשתו ובנו, ובקומה השנייה התגורר המחבל עצמו יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. משמע- לא הייתה כוונה להרוס את כל הבית מלכתחילה כפי שזעקו הכותרות.

לשלמות התמונה יצוין כי צווי החרמה והריסה הוצאו ב-24 בספטמבר וב- 15 באוקטובר 2019 על ידי צה"ל גם ביחס לבתיהם של ארבעת חברי חולית הטרור האחרים. עתירה שהוגשה בשמם נגד צווים אלו נדחתה על ידי בית המשפט והבתים נהרסו בפועל  ב- 27 בנובמבר 2019.

טענות הצדדים

בני משפחתו של המחבל שעתרו לבית המשפט בבקשה למנוע את ההרס, טענו כי מדובר על הרס קומה שלמה במבנה הנמצא בבעלות אבי המחבל. בנוסף נטען כי המחבל עצמו נמצא במעגל מרוחק ממוקד ביצוע הפיגוע ולא נקט בכל צעד אקטיבי בנוגע לפיגוע ומידת מעורבותו באירוע אם בכלל, הייתה זניחה. לטענתם, מדובר בהרחבת מדיניות ההריסה, הפסולה כשלעצמה לדידם, תוך חריגה בוטה מעיקרון המידתיות. בנוסף, הלינו על השיהוי בו נקט צה"ל בביצוע ההריסה ובחלוף כחצי שנה ממועד הפיגוע עצמו.

ההשתהות של צה"ל אינה מוצדקת לדידם, בהינתן העובדה שכתב האישום נגד המפגע הוגש באותו מועד בו הוגשו כתבי האישום נגד חברי החוליה האחרים (שבתיהם כאמור נהרסו זה מכבר). לטענת המשפחה, הנסיבות מחזקות את ההנחה כי מדובר בצעד עונשי-נקמני המהווה שיקול זר לשיקולי ההרתעה העומדים בבסיס הריסות הבתים, דבר העתיד לגרום לפגיעה קשה וסבל לילדיו הקטינים של המחבל המתגוררים בקומה השנייה של המבנה. 

נציגי צה"ל שענו לטענות הללו, ציינו כי הרס מבני מחבלים תורם להרתעה הכללית, הבהירו את מידת מעורבותו הברורה של המחבל בפיגוע, שהתבררה בשלב מתקדם של החקירה, ואת הזיקה בין הרצח לבין ההריסה למרות טענת השיהוי שהעלתה משפחת המחבל.

החלטת בית המשפט ומשמעותה

כאמור, בית המשפט החליט ברוב דעות של השופטים פוגלמן וברון כנגד דעתו החולקת של השופט מינץ, לקבל את העתירה ולהורות על ביטולו של צו ההחרמה וההריסה שהוציא צה"ל לקומה השנייה בבניין בו התגורר המחבל מחמוד עטאונה בכפר בית כאחיל.

בנימוקיה לביטול ההריסה ציינה השופטת ברון שהיא "סבורה כי הריסת בית שבו מתגוררים בני משפחה חפים מפשע אך ורק על יסוד חומרת המעשים המיוחסים למפגע, ללא מתן משקל למידת ידיעתם או מעורבותם של בני משפחתו במעשיו, אינה עומדת ככלל במבחן המידתיות... במקרה שלפנינו, בבית העומד להריסה מתגוררים רעייתו של עטאונה ושלושת ילדיהם הקטינים (בני שנתיים, 8 ו-16). המשיבים אינם טוענים למעורבות כלשהי של בני המשפחה במעשיו הנפשעים של עטאונה, או לידיעה מצד מי מהם על כוונותיו לרצוח יהודים, ואף לא לתמיכה בדיעבד במעשה הרצח; וכבר בשל כך דומני כי צו ההריסה אינו מידתי ויש להורות על ביטולו".

באמירתה זו של כבוד השופטת, מצוי "גלגל ההצלה" של כל משפחות המחבלים, העתידים לתכנן ולבצע פיגועים ביהודים ביום מן הימים. שהרי כל שנידרש מהם כבר עתה הוא להעביר את רכושם על שם קרוביהם, להבהיר כי אין מעורבות של הקרובים בהחלטה לתכנן ולבצע פיגוע, ובכך להבטיח את עתידם ועתיד משפחתם בכבוד השמור לרוצחי יהודים בחסות הרשות הפלסטינית והנהגת ארגוני הטרור, עם כיפת הגנה משפטית נאורה, צדקנית ומעל הכל- ישראלית.

סברתה זו של כבוד השופטת, המצטרפת לאמירתה בהמשך כי השיהוי בהריסת המבנה "מפחית באופן משמעותי את כוחו ההרתעתי של צו ההריסה, ומשווה לו אופי עונשי גרידא", הוא אשר פוגע לדעתי בכוחה של ההרתעה הישראלית.

בהתייחסה לסוגיית השיהוי בצו ההחרמה וההריסה, טוענת השופטת הנכבדה: "למימד הזמן נודעת אפוא חשיבות עליונה בהשגת הרתעה יעילה, שהיא כאמור כל תכליתה של הריסת בתים", מוסיפה השופטת ומצטטת מפסק הדין "אבו חאשיה" את דברי השופט זילברטל: "הביטוי 'למען יראו וייראו', אשר עומד בבסיס עיקרון הרתעת הרבים, מבוסס על כך שהקהל אותו יש להרתיע נוכח כי לעבירה מתלווה מחיר כבד, והחשש הממשי מפניו ימנע מאחרים לפעול באופן דומה בעתיד". בהמשך דבריה מעלה השופטת ספק באומרה: "ספק אם הציבור שאותו מבוקש להרתיע יקשור עוד בין המחיר שתשלם משפחתו של עטאונה לבין הפיגוע הנפשע; ובכך נבדל המקרה דנן ממקרים אחרים שבהם נדונה ונדחתה טענת שיהוי בהוצאת צו הריסה".

בסיכום דבריה טוענת השופטת כי: "חלוף הזמן מביא לניתוק "הקשר התודעתי" בין הרצח לבין הסנקציה בגינו, כך שכבר במועד שבו הוצא צו ההריסה היה כוחו ההרתעתי מוטל בספק; ובהיעדר האפקט ההרתעתי צו ההריסה עוטה כסות עונשית בלבד, וככזה הוא לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות".

לדעתי, טענותיה אלו של השופטת, שאת עמדתה הכללית תמך השופט פוגלמן בדרכו, הינן משוללות יסוד איתן ומוצק, נוכח ההוויה המוכתבת מהנהגת הרשות הפלסטינית וראשי ארגוני הטרור, המהללים את הרוצחים ותומכים בהם ובמשפחותיהם במובנים רבים, מזה שנים.

בעיני המתבונן הערבי- פלסטיני, עליו מופעלת ההרתעה המגולמת בצווי ההריסה, הווה ברור כי אין בחלוף הזמן כדי לטשטש את הזיקה, הידיעה והמודעות של בני המשפחה, הקרובים, החברים והתושבים בכפרו וסביבתו של המחבל למעשיו. כראיה די בכניסה לכפרים מהם יוצאים הרוצחים, שבשליטת הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, צפייה בכרזות ובציורים על הקירות, עיון בכתבים, בעיתונים וספרי הלימוד, שמיעת הדרשות במסגדים והבנת המחוות היומיומיות והכבוד לו זוכים רוצחי יהודים ובני משפחותיהם בתקשורת וברחוב. 

מהו אם כן הזמן הסביר להוצאת צו החרמה, הריסה או כל צו אחר, למחבל שנטל חייו של יהודי רק בשל היותו יהודי? התשובה המשתמעת לכאורה הינה כי הזמן הסביר הוא הזמן שיקבע השופט הסביר בבית המשפט בישראל, המכונה מדינה סבירה, בהתאם לכללי המידתיות שגם הם – עניין של סבירות במידה רבה. ללא ספק מדינת ישראל נוהגת באופן לא סביר להתנהלות שכנותיה מחד ואף מדינות המערב הנאורות לכאורה, הלוחמות בטרור בארצן או בכל מדינה רחוקה.

סיכום והמלצות

פסק הדין המבטל את צו ההחרמה וההריסה של בית המחבל עלול להתפרש בעיני אויבנו, כצו לביטול ההרתעה הישראלית לכאורה, בין אם שחוקה היא ובין אם לאו, בחסות בית המשפט הישראלי.  

על כן אמליץ להבא ולשם השבת ההרתעה במלוא עצמתה, לאמץ את דברי השופטת ברון ש"על מנת להשיג את מלוא אפקט ההרתעה הגלום בהריסת בית, נדרש כי הסנקציה של הריסה תופעל בסמוך לאחר הפיגוע". אי לכך ובהתאם לזאת נדרש צה"ל להחיל את הסנקציה בקנה מידה רחב ככל הניתן על פיגועים ואף על ניסיונות פיגועים, כנגד מספר רב ככל הניתן של מחבלים, בזמן הקצר ביותר ובאופן המרתיע ביותר – קרי שימוש בחומרי נפץ ולא רק דחפורים, על מנת שהמעשה יראה וישמע למרחקים!

עוד נרמז על ידי בית המשפט במסר מובלע, כי כמות הבדיקות המקדימות והזהירות שנקט צה"ל עד להחלטה להוציא את צו ההחרמה וההריסה, ניתנים לקיצור משמעותי. יש לבחון את תהליך האישורים הקיים כיום ולקצרו באופן שיבטיח תוצאות אפקטיביות, יעילות בביצוע ההליך ורלוונטיות לכל המעורבים באשר הם, על מנת שלא תקום עוד טענה מעין זו.

יתכבדו שופטי בג"ץ לעבור השתלמויות מקצועיות אתיות ומעמיקות בהבנת ההוויה הערבית בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. ילמדו הם אודות הנוהג ומנהגי המקום, המחוות והכבוד שמעניקים הממסד, התקשורת והרחוב הערבי- פלסטיני למחבלים. לאחר שיפנימו זאת, יואילו נא להסביר לעם שהם שופטיו- האם הזיקה בין רצח יהודים בשל היותם יהודים, להריסה המבוצעת בשיהוי לשם הרתעה, אינם ברורים להם או לערבים, בחלוף הזמן.

שופטי בג"ץ העושים מלאכתם בעבור המדינה והעם בישראל בראש ובראשונה, מחויבים לדידי להבין כי החלטותיהן מתפרשות ועלולות להיות מנוצלות לרעה בקרב אויבינו, המשתמשים בפסקי הדין הללו בכדי לכרסם במרכיבי ההרתעה הישראלית. 

מצפה הייתי כי רוצחיו של דביר שורק הי"ד, כרוצחיהם של יהודים וישראלים תמימים אחרים, היו נשפטים בבית הדין הישראלי למיתה, וכי השאלה באם להרוס או לא להרוס קומה אחת בבית המשפחה, לא הייתה הופכת כלל לשאלה, מלכתחילה.

מעניין ותמוה הדבר שבעתיים עת חוסים הערבים הפלסטינים, כולל מחבלי החמאס ויתר ארגוני המרצחים, תחת "כיפת המשפט" הישראלי שעל ראשם מגינה במלוא מובן המילה, שעה שמתנגדים הם לישות, לנוכחות ולריבונות ישראלית על כל פיסת אדמה, ללא רצון לפשרה.