הטלפון הנייד שלי העיר אותי בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון באוקטובר 2013. "כאן הלנה מתקשרת ממוסקבה", אמר הקול.
"בעלי דוד נדרס על ידי משאית כשרכב על האופניים בירושלים. הוא במצב אנוש. אני חוזרת לישראל” . בנו של דוד, אלי, התקשר לאחר מכן ולחש בקול שבור, "אנחנו מאבדים אותו. הרופאים בהדסה לא מצליחים להשתלט על הדימום המסיבי".
פגשתי את דוד קשדן 37 שנים קודם לכן, בשיעור הגמרא השבועי של הרב סולובייצ'יק בישיבת רמב"ם בברוקליין, מסצ'וסטס ביום ראשון בבוקר. זה עתה התחלתי את הפוסט-דוקטורט שלי בביולוגיה וסקולרית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד.
הייתי שקוע בעולם של מדע מתקדם, בעולם אמפירי שבו הכול מדיד. אבל בסופי השבוע, השארתי את העולם הזה מאחוריי והצטרפתי אל מורי ורבי הדגול, הוגה הדעות האגדי שקידם בניית גשרים בין היהדות האורתודוקסית המסורתית ובין העולם המודרני. ובשיעורו של הרב פגשתי את דוד.
דוד גדל במשפחה אתיאיסטית במוסקבה. דוד היה בנו של היסטוריון בעל מוניטין בינלאומי לתולדות האימפריה הביזנטית ושמו כעילוי צעיר הלך לפניו בקהילה היהודית בבוסטון. הוא היגר לארה"ב יחד עם משפחתו הצעירה ב-1975 והצטרף לפקולטה למתמטיקה בהרווארד. ב-1977 הוא מונה כפרופסור במשרה מלאה ונודע בשל תרומותיו החשובות לתיאוריית הקבוצות, אבן פינה במתמטיקה עם יישומים בתחומים כמו פיזיקה, תיאורית הקוונטים ומדעי המחשב.
למרות רקעו האתאיסטי במוסקווה בראשית שנות העשרים לחייו, דוד גילה את שורשיו היהודיים, החל לשמור מצוות וללמוד עברית בכוחות עצמו. הוא היה מקור השראה לסירובניקים הראשונים בברית המועצות. כשנפגשנו, הוא כבר הספיקלצבור ידע נרחב בטקסטים יהודיים בעברית ובארמית. הרב נהנה לשוחח עמו ונדהם ממוחו המבריק וממסירותו ללימודי קודש.
ביום ראשון בבוקר בשנת 1977, לאחר שיעור הגמרא של הרב, דוד פנה אליי. "אתה רוצה ללמוד יחד?" שאל במבטא רוסי בולט. הסכמתי וקבענו שעה יומית. התחלנו ללמוד בחברותא והפכנו לשותפים ללימוד.
לאורך העשורים הבאים, עברנו על נושאים וטקסטים שונים. תנ"ך, מסכתות בתלמוד, כתבי הרמב"ם והרמב"ן, טקסים אחרים במחשבת ישראל. בתחילה, החברותא היומית התקיימה בשעות הבוקר המוקדמות בבית הכנסת טאלנא בברוקליין אך לעתים המקום השתנה: משרדו של דוד באוניברסיטה בקיימברידג', מכון אינשטיין ללימודים מתקדמים בפרינסטון שבו דוד היה מרצה אורח וחקר פיזיקת מיתרים וכן בביתו של כל אחד מאיתנו.
חברותות הבוקר המוקדמות בבית הכנסת טאלנא לא נשכחו מאיתנו, בעיקר במהלך החורפים הקרים בבוסטון. באפלת הלילה, דוד ואני היינו מפלסים את דרכנו בין ערמות שלג וקרח ונכנסים לבית המדרש הריק של טאלנא שהסביר אלינו פנים בחמימותו ובאורו. דממה מוחלטת שררה במקום. למדנו במשך שעה, מוקפים בספרייה גדושה בטקסטים עתיקי יומין, ליד שולחן עץ ארוך בגפנו, מפענחים כתבים עתיקים בארמית ובעברית.
עשר דקות בדיוק לפני המועד הקבוע לתפילת שחרית, רגילים היינו לשמוע מפתח מסתובב במנעול הישן של בית הכנסת. יכולנו לכוון את שעונינו לפי הצליל היומיומי. האדמו"ר-הפרופסור מטאלנא יצחק אשר (איזדור) טברסקי מאוניברסיטת הרווארד (חותנו של הרב) נכנס לתפילת שחרית. דוד ואני עמדנו יחד בתפילה ועם סיומה היינו פונים למשרדים שלנו, דוד למחקריו המופשטים במחלקה למתמטיקה, אני לחולים המטופלים, למבחנות ולחיות הניסוי במתחם בית הספר לרפואה.
לאחר שמשפחתי עברה לאזור ניו יורק ב-1985, המשכנו בלימוד היומי בטלפון או בסקייפ.
שיחות אלה התקיימו ממקומות שונים בארצות הברית, אירופה, ישראל או כל מקום אחר שבו לוח הזמנים המקצועי או המשפחתי של דוד ושלי מיקם אותנו. באותם מפגשי לימוד, לא היו התבדחויות, כמעט ללא אזכור של חיי משפחה או נושאים מקצועיים וסוציו-פוליטיים. היינו קשובים כל כך לדקויות העדינות בקולנו, לרעידות הקלות או להיסוסים, כך שכשמשהו יוצא דופן התרחש, היינו מזהים זאת כבר ברגעיה הראשונים של השיחה. ואז השיחה הייתה הופכת לביטויי הבנה, תמיכה, דאגה והזדהות.
מעבר לאינטרקציה היומית שהוקדשה ללמידה ותו לא, חלקנו חוויות אישיות רבות ובלתי נשכחות. שמחות, טקסים חגיגיים, ציון אבני דרך אישיים ומקצועיים. פסענו יחד בלב שבור מאחורי ארונו של הרב בלוויתו. גייסנו כספים לארגון שתמך ביהדות רוסיה. טיילנו יחד בימי ראשון עם משפחותינו סביב אגם וולדן ליד בוסטון. סעדנו יחד סעודות שבת. לעתים קרובות שוחחנו על המפגש בין מדע ודת ועל חשיבותו של חינוך כללי בבתי ספר יהודיים.
שינויים גדולים התחוללו בחיינו. ילדים ונכדים נולדו, הורינו נפטרו, דוד ומשפחתו עברו לירושלים, התקדמויות אקדמיות ומקצועיות ובראשן ראשות המחלקה למתמטיקה בהרווארד, פרס מק'ארתור ופרס ישראל במתמטיקה.
ולאורך שנים רבות, ביום הראשון של ראש השנה, נפגשנו במאגר המים ליד ישיבת הרמב"ם לתשליך. טיילנו סביב מאגר המים היפהפה באורך מייל בעוד השמש שוקעת לאיטה כאילו ביקשנו לסקור ולציין שנה נוספת שחלפה, שנה של לימוד, חברות עמוקה והשפעתה על מרקם חיינו.
כשקיבלתי את שיחת הטלפון הזאת – המחשבה על אובדן דוד היממה ושיתקה אותי.
ביום שני, 7 באוקטובר 2013, בנו של דוד, אלי כתב לי בדואר אלקטרוני: "...הדימום תחת שליטה, הסי-טי של הראש מלמד שהכול בסדר..." כעבור ימים הוא כתב: "בחשש מה, נדמה שבהחלט הגענו למפנה חשוב מאוד – ואפשר להגדיר את מצבו של אבי בזהירות ובאופטימיות כ'קשה אך יציב'."
בזכות אהבתה ומסירותה של אשתו, והטיפול והתמיכה של הרופאים, בני המשפחה, החברים ועמיתיו ברחבי העולם, נגד כל הסיכויים – דוד שרד.
כעבור כמה שבועות, הכרתו של דוד שבה אליו. הוא היה עדיין חולה במצב קריטי מחלקת לטיפול נמרץ אבל הלימוד המשותף התחדש. שכחתי איפה הפסקנו בלימודנו אבל דוד זכר בדיוק במה עסקנו. דוד עבר מסלול החלמה מטלטל שדרש ניתוחים רבים ואשפוז שארך כמעט שנה. ובכל זאת, המשכנו ללמוד.
שש שנים וחצי לאחר התאונה האיומה, דוד ממשיך להתמודד עם אתגרים בעקבות ההשלכות הפיזיות של פציעותיו. אבל הוא ממשיך הלאה באומץ בגבורה והתמדה.
בדברים כט, ג אומר משה רבנו: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." הגמרא לומדת מהפסוק הזה שרק לאחר ארבעים שנה תלמיד מעריך בצורה מלאה את גדולת רבו (עבודה זרה ה, ע"ב). כיוון שתפקידו של כל לומד בחברותא מתחלף לסירוגין בין מורה ותלמיד, הקביעה הזאת מתארת גם את הקשר שלי עם דוד.
לאורך למעלה מארבעה עשורים של לימוד יומיומי, בין אם למשך דקות או שעה, החברותא שלנו הפכה מחוויה דתית אינטלקטואלית צרופה, ניסיון לטפח יצירתיות וידע בתחומי מגוונים של הלכה, תלמוד ומחשבה, ונהייתה למטרונום משותף מבוסס אמונה, לקוצב לב שמחזיר אותנו לנעורינו וממשיך להיטלטל ולהידלק בין הניסיונות והסערות של חיי היומיום. חומר הלימוד – הרמב"ם, פירושו מאיר העיניים של הרמב"ן על התורה , הלכות ייבום הסבוכות, מסכת עירובין, נושא התחומין בשבת – כבר פחות חשוב כעת. הקשר בינינו המושתת על אמונה ומעוגן במקורות מזכיר לנו מדי יום ביומו שאנחנו לא לבד..כל יום ויום.
הרמב"ם מגדיר חבר לדעה כחבר שחולק רצון ומטרה משותפים. חבר כזה מבקש את עזרת רעו בהגשמת האידיאל. בתקופה שבה חברות עשויה להתפרש אך ורק בתור שיתוף מידע דיגיטלי וגרפי בתחום החברתי בעזרת האינטרנט, הקשר היומיומי ביני ובין דוד מעוגן ביעד משותף: הזרקה קצובה של משמעות דתית נשגבת לחיי היומיום שלנו באמצעו דו-שיח אינטלקטואלי. בחברתנו המבוססת על האינטרנט באמצעותו אפשר לבקש חברות ולבטל חברות בלחיצת כפתור בפייסבוק הלימוד בחברותא יכול לשמש כמודל לחברות בת קיימא.
אולי מפגש הלימוד הדרמטי ביותר שלנו אירע חודשים לאחר שחרורו של דוד מבית החולים. שיחת הסקייפ שדוד יזם הייתה באיכות ירודה עם רעשי רקע קולניים. "יש לך הרבה אורחים?" שאלתי. "לא," ענה בקולו היציב. "אני במיון בבית החולים הדסה ובודקים אותי בגלל חום גבוה ואלח דם, יש לי עכשיו כמה דקות. בוא נלמד" ואכן למדנו.
המחבר הוא פרופסור לאונקולגיה רדיולוגית קלינית במכללה לרפואה על שם אלברט איינשטיין ויושב ראש תאגיד אנגיון ביומדיקה