בעד נשים, לא נגד גברים

הרצח המחריד של מיכל סלה ז"ל מעורר שאלות קשות שמטפסות לגרון: האם גם אנחנו לא מזהים בני זוג שסובלים מאלימות בסביבתנו הקרובה?

עפרה לקס , י"ג בסיון תש"פ | עודכן: 12:32

מיכל סלה
מיכל סלה
צילום: באדיבות המשפחה

התלתלים החיים, השובבים של מיכל סלה, תווי הפנים העדינים שלה, העיניים הטובות. הייתה כאן אישה שכולה אור. עובדת סוציאלית רגישה ואוהבת, שרצתה בית ואיש וילדים. גם העיניים של אלירן מלול, בעלה, מאירות. טוב הלב קורן מהן. לוחם בגבעתי, איש שעבד עם נוער בסיכון, בחור אכפתי ורגיש. אם הזוג הזה היה חולף מולי ברחוב עם בתו הקטנה, הייתי מציינת לעצמי וי קטן. איזו משפחה מתוקה.

הו, לא. המציאות הייתה הפוכה לגמרי. אלירן, כך מתברר, היה בן זוג אלים של נשים לא מעטות. הרגישות שלו הייתה כסות עשויה היטב לרגשי אובססיה וקנאות אלימים. הנשים שנמשכו לטוב ליבו, פחדו להיחלץ מהקשר האלים שסגר עליהן.

גם את מיכל הוא לכד במלכודת דבש. שלוש האחיות שלה, חברות הנפש שלה, לא ידעו איזה גיהינום היא עוברת. הידיעה שאלירן העדין, הגיס המתחשב והמנומס, רצח לכאורה את אחותן, שמה קץ חד ולא צפוי למשפחה המושלמת שנולדה כמה חודשים קודם.

ואולי זו גם האחות שלך?

לפני כחודש הוקרן סרטו של רוני קובן בתוכנית 'עובדה'. הוא שוחח עם האחיות ועם חברה קרובה של מיכל, ניסה לברר איתן אם בכל זאת היה קצה חוט שהן לא תפסו בזמן, ושיכול היה להיות פתיל השהיה לרצח. מהאחיות מיכל הסתירה את הקשיים. רק לחברה הטובה היא גילתה שיש שם קנאה, אבל לא הסכימה לפרט. בסוף הקיץ הקודם חשפה שוב טפח קטן, ברמז, אבל מיד כיסתה בחזרה. "בספטמבר יהיה המבחן האמיתי", היא אמרה לשיר ענבי, החברה. "על מה את מדברת?" תמהה שיר. "הקנאה שלו והכול", השיבה מיכל ומיד התעשתה: "יהיה בסדר, הוא הולך ללמוד. אני רוצה שהוא ילך ללמוד. אני אעשה הכול, אני גם אעבוד, גם אהיה עם התינוקת, העיקר שהוא ילמד ויפתח את עצמו. זאת האופציה היחידה שלנו להיות מאושרים". ספטמבר עבר. מיד בתחילת אוקטובר, בד' בתשרי, אלירן רצח אותה לעיני בתם התינוקת. 17 שעות דיממה מיכל על רצפת הבית לעיני בתה. הציון במבחן הוא נכשל. מי היו הנבחנים? היא? הוא? המשפחה הכל כך אוהבת שלא ראתה? החברות? החברה כולה?

משפטו של מלול, שכופר בהאשמות נגדו, עדיין מתנהל. אבל כך או כך, קובן מצליח בסרטו לגעת בפחד עמוק מאוד שקיים בכולנו: החשש לפספס את אותות האזהרה. אחת האחיות מספרת שמיכל לא נראתה טוב בתקופה האחרונה, אבל היא ייחסה את העיניים העייפות ללילות הלבנים שאחרי לידה ראשונה, לשנה הראשונה של חיי הנישואים, לתואר השני, לעומס. מיכל לא שיתפה - והאחיות לא רצו ללחוץ. מי רוצה לדחוף את האף לזוגיות של אחותו? אבל השאלה איך הן לא ראו, לא נותנת להן מנוח. הספקות חוצים את המסך ומתחילים לנקר גם בצופים, מטפסים אליי לגרון. האם יש בין בני משפחתי אנשים שעוברים דברים דומים? אולי חברים? שכנים? האם ואיפה יש לי כתם עיוור?

בעקבות הרצח הקימה לילי בן עמי, אחותה של מיכל, את פורום מיכל סלה, שדרכו היא מתעלת את היגון העמוק שלה ואת השאלות שאין עליהן מענה לעשייה, כדי למנוע את הרצח הבא. היא גילתה שאפילו אחותה, עובדת סוציאלית במקצועה, לא למדה איך מזהים זוגיות אלימה ואובססיבית. היא הבינה שלא מלמדים איך לצאת מזוגיות כזאת, למרות שיש מחקרים שמדברים על כך. היא הבינה שמי שמתלוננת במשטרה מקבלת שאלון שמשקף לה שהיא נמצאת במערכת יחסים חולה, רק שלא מספיק נשים מכירות את השאלון הזה.

מאבק בידיים לא נקיות

העלאת המודעות לנושא היא משימה סופר חשובה. בעבר השתתפתי בקמפיין של עמותת 'בת מלך', כי חשוב שנשים תדענה שיש לאן לפנות. לקחתי גם חלק בהפגנה בלוד, אחרי שסיהאם אזרבגה נרצחה בידי קרובי משפחתה. אבל כחודש אחרי הרצח של מיכל, כשהתקיים יום המאבק באלימות נגד נשים, לא יכולתי להזדהות איתו. המסרים שהדהדו מכל עיתון וכתבה היו זרים לי. הקביעה כי כל גבר הוא חשוד מיידי וכל אישה היא קורבן פוטנציאלי; האמירה של שדולת הנשים, שביטחונם של 51 אחוזים מהאוכלוסייה, כלומר כל הנשים בישראל, הופקר; הקשירה של האלימות נגד נשים בהדרה מהמרחב הציבורי; המסר הסמוי שמשפחה ובית הם המקומות הכי פחות בטוחים לילדים, גרמו לי להתרחק מהמאבק הזה קילומטרים רבים. אני לא בעד טהרנות. לא מחפשת ניסוחי סיסמאות בדיוק כמו שאני הייתי רוצה שינוסחו. אבל ארגוני הנשים הגיעו אל המאבק הזה בידיים לא נקיות. הן פתחו זירת קרב והכריזו על שובה של מלחמת המינים.

נדמה לי שלא הייתי היחידה. האופן שבו אותם ארגונים ניהלו את המאבק הזה דחק רבים הצידה, וחבל כל כך. אלימות נגד נשים ונגד גברים היא עניין של החברה כולה, של הדור הזה והדור הבא, של הילדים הקיימים ושל אלה שלא נולדו. כולם יישאו צלקות קשות וכואבות כל חייהם. אסון להם ואסון לבני הזוג העתידיים שלהם, ולנו - שלא ידענו לטפל.

במוצאי תקופת הקורונה, או שמא בפתחו של הגל השני, חשוב מאוד לשים לב לנושא הזה. בזמן הסגר, התלונות על אלימות במשפחה עלו בעשרות אחוזים. הצ'ולנט של הבית קשה לכולם, אבל יש כאלה שעבורם הוא בלתי אפשרי. לא כי הבית הוא מקום מסוכן. לרוב, הבית הוא מקום מצמיח. הוא השורשים והאדמה, המים והדשן. אבל יש כאלה שאצלם האלימות נוכחת בבית, והמקום שאמור להיות מבצר הפך למחנה אויב. התופעה חוצת מגזרים. גם יפי בלורית ותואר עלולים להתגלות ככאלה, גם אידאליסטים וצדיקים. אם אנחנו מגלים בעצמנו נטיות כאלה, עלינו ללכת לטפל בזה. אם אנחנו מזהים סימנים אצל שכנים, אז כן - לדחוף את האף בעדינות ובחוכמה. התופעה קיימת. גם אם נעצום עיניים חזק, זה לא יעזור. עדיף לפקוח אותן לרווחה ולהציל נפשות בישראל.

לתגובות: ofralax@gmail.com