כינרת שלי

כך הפכנו, ארבעה הסדרניקים לשעבר, לאנשים חיוניים למשק

יאיר יעקבי , י"ב בסיון תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

אם יש משהו שהקורונה נתנה לנו, מלבד דחף פוסט־טראומטי לאגור ביצים, הרי שזו הוודאות הבלתי ניתנת להכחשה לגבי רמת החיוניות של כל אחד מאיתנו לחברה.

יש אנשים חיוניים יותר, יש אנשים חיוניים פחות, ויש כמה מאיתנו שמיותרים לחלוטין. לפחות כל עוד משתולל כאן מה שקוראים הגויים פענדעמיק. כנראה שגם אני יכולתי להיות חיוני לו רציתי, אלא שכבר מזמן קיבלתי החלטה שמאוד חיוני לי להיות לא חיוני. אני רואה זאת כמחמאה, להיות חלק מקטגוריית המותרות של החברה האנושית, כמו סופלה שוקולד בסוף ארוחה, או דוגמה נוספת שאפשר להסתדר בלעדיה. עובדה.

וחוץ מזה, לא כולם יכולים לעמוד בלחץ הנפשי שנלווה למעמד הזה, להיות מיותר. הרשו לי לומר לכם שמדובר באחד התפקידים החשובים ביותר בחברה. כל ציבור צריך אנשים לא חיוניים שיגרמו לחיוניים להרגיש טוב עם עצמם, ומהבחינה הזו מדובר בתפקיד חיוני מאין כמוהו. לא שמישהו טורח לשלם על זה, אבל הבנתם.

בכל אופן, היתרון בלהיות השומן העודף בגוף המבורך שהוא החברה הישראלית הוא שזמן פנוי בזמן פענדעמיק יש בשפע, וכדאי לנצל אותו באופן הלא חיוני ביותר שניתן לחשוב עליו.

וכך מצאנו את עצמנו, ארבעה חברים מישיבת ההסדר קריית שמונה, בדרך לכינרת ליום של בטן גב. כן, מה שלא עשו שנים של געגועים נוסטלגיים איש לרעהו עשתה המגפה תתברך. דודו היה זה שהרים את הכפפה, והיעקבינית כמובן נתנה אור ירוק להרפתקה, גם מתוך פרגון אבל בעיקר בגלל שגם בבית, מה לעשות, אני לא מי יודע מה חיוני.

לגבי החבורה עצמה, צריך לומר ש־12 שנה יכולות לעשות הרבה לקבוצת חברים, ובאמת השינויים שהביאו השנים היו דרמטיים. אחד דתי עם שישה ילדים ותואר בחינוך, שני דתי עם תואר בחינוך ועם חמישה ילדים, שלישי דתי עם חמישה ילדים ותואר בחינוך ואני כמובן, דתי עם שלושה ילדים ומה הסיכוי, תואר בחינוך. לכל הדעות, חבורה מגוונת והטרוגנית שמייצגת נאמנה את השבר בציבור הדתי ואת זליגתם של בניה לקטבים השונים של החברה הישראלית. עצוב, אבל זה מה יש.

בכל מקרה, עד שחנינו סמוך לשפתה של הכינרת היה כבר לקראת צהריים, ומיד כשזו נגלתה לעינינו הגענו לשתי מסקנות. האחת: שר המים החדש כנראה נותן עבודה, כי הכינרת עולה על גדותיה כמו סיר חמין ענק שנפל לתוכו חתול (סיפור אמיתי, אל תשאלו). והמסקנה השנייה: כל חופיה של הימה מפוצצים בבני דודינו שיחיו וייתנו לחיות.

"כנראה כל הישמעאלים האלה גם סטנדאפיסטים", אמרתי לדודו, "אחרת איך אתה מסביר את זה?".

"נראה לי שנפלנו על עיד אל־פיטר", הוא ענה לי בחוסר מעוף.

ובאמת זה היה עיד אל־פיטר, הלא הוא החג המציין את סוף תקופת הרמדאן ושבירת הצום, שרק מלחשוב עליו בא לי לקחת שלושים כדורי קלי צום.

אחרי דקות ארוכות מצאנו לנו פינה קטנה בין החוגגים, כמו כבשה קטנה בין 70 זאבים שלמזלנו כבר היו באמצע צליית כבשים קטנות אחרות. גם בני דודינו בתורם הסתכלו עלינו במבט מוזר, כמנסים להבין מאיפה נפלנו עליהם ביום אידם.

"אנחנו פה מהצד של פיטר", הסברתי לחוגג אקראי שחלף על פנינו.

"תיזהר שלא ידקרו אותך", אמר לי דודו.

"אל תהיה גזען", עניתי.

"התכוונתי שאני אדקור אותך, אתה מביך אותי", הוא הסביר, וזה כבר באמת היה נשמע יותר הגיוני.

מפה לשם, אנחנו התכנסנו בענייננו ובני דודינו התעסקו בעניינם, משל לא היינו אזרחים של אותה ישות מדינית, ובהתאם, המים בכינרת היו צוננים כמעט כמו היחסים בינינו.

אבל אז, אחרי כמה שעות של "אנחנו שם - הם כאן", אירע המאורע הדרמטי של היום. בעוד אנחנו במים, מזרן הים הענק של החוגגים לידנו, שרק לפני רגע צף בביטחון ליד החוף, לפתע נסחף על גבי גל גדול לכיוון לב הכינרת. הגל השני כמובן לא איחר לבוא, וכטבעם של גלים שניים הוא היה מבאס במיוחד. החוגגים לא הספיקו להתאפס על עצמם ולזנק אל המים, וכבר נדמה היה שהמזרן המפואר ילך לבלי שוב.

אבל כשהגלים מתגברים הגיבורים מתגלים, או משהו כזה, וחבורת המיותרים שלנו מצאה עצמה פתאום בעמדת כוח חיונית ולא מוכרת. או אז זינקנו אל המים כאיש אחד בגוף אחד. וכשאני אומר גוף אחד אני מתכוון לגוף של דודו, ששחה לבדו למזרן בעוד עמית, ינון ואני נשארנו מאחור ועודדנו אותו בדרכו לאיחוי השסעים בחברה הישראלית. ובאמת השסעים אוחו, ודודו עשה דרכו כגיבור אל החוף.

"וואללה לא יודע מה היינו עושים בלעדיכם", אמר לנו אחד החוגגים משפט שמיותרים כמונו לא שומעים בדרך כלל, "בואו שבו איתנו ביחד", הוא הציע.

אבל אנחנו כבר היינו צריכים להתקפל וסעודת ההודיה המשותפת, כמו ליגת ה־N.B.A עליה השלום, נדחתה לתאריך לא משוער.

"שוב תודה על המזרן", אמר לנו אותו חוגג לפני שיצאנו, "זה רק מראה לכם שאפשר להסתדר ביחד, כל הפחד והריחוק זה הכול פסיכולוגי", הוא סיים.

"חג שמח", החזרתי לו, "ואגב, ברמדאן הבא קח טיפ ממני: כדורי קלי צום. זה יעביר לך את הצום יופי".

"זה באמת עובד?" הוא שאל.

"מה פתאום", חייכתי, "זה הכול פסיכולוגי".

jacobi.y@gmail.com