רואה את הקולות

שחר אליצור נולדה כבדת שמיעה, אך מגיל צעיר היה לה ברור שהיא רוצה להפוך למורה

שחר אליצור , י"ג בסיון תש"פ

שחר אליצור
שחר אליצור
צילום: באדיבות המצולמת

אדר תשס"א

לא אשכח את היום שבו קיבלתי את מכשיר השמיעה החדש. הייתי בת ארבע בערך, וזה היה בשבילי רגע מדהים של התחלה חדשה. לפתע יכולתי לשמוע את הרעש שמשמיע הרכב, רעש שלא ידעתי בכלל שקיים.

זוכרת שהכול היה פתאום חזק ורועש יותר,

אבל אהבתי את הרעש הזה.

אני זוכרת את ההתרגשות ואת ההתפעלות מנפלאות השמיעה החדשה.

לא, זאת לא הייתה שמיעה נורמלית

אבל זו הייתה שמיעה שלא הכרתי עד אותו יום, והכול הודות לאותו מכשיר חדש שחובר לאוזני.

באותו יום התעקשתי ללכת לגן. "אני רוצה לגן", התחננתי.

למרות שההורים שלי הציעו שאולי כדאי שאישאר בבית ואתרגל לאט לצלילים החדשים, אני רציתי, ולבסוף הלכתי לגן. כשנכנסתי בשערי הגן כולם נעצו מבטים במכשיר החדש. העיניים של כולם היו מופנות אליי ואל המכשיר.

ופתאום, מעבר לכך ששמעתי טוב יותר,

הבנתי - בעקבות המבטים שזכיתי להם מצד כולם - עד כמה המכשיר גדול בממדיו.

בגן הגיעה הכאפה הראשונה. אז הדהדה בי ההכרה שכבדות השמיעה שלי תלווה אותי כל חיי, ושבו בזמן שאני התפעלתי כל כך מהמכשיר שהכניס לחיי קולות וצלילים - האנשים סביבי מתייחסים אליו אחרת. אנשים רואים בי שונה, וההתמודדות הזאת, להיות ילדה כבדת שמיעה בתוך חברה שומעת, היא לפעמים הכי מדהימה בעולם

ולפעמים קושי עצום וניסיון להבין למה הקב"ה ברא אותי ככה, כבדת שמיעה. מה שמנתק אותי מהעולם. מה שלעיתים אפילו מערער את הביטחון ליצור קשרים חברתיים.

אני מבינה שאני שונה. וכן, לא תמיד אני שומעת את האנשים סביבי שפונים אליי, ואנשים מגיבים בחוסר סבלנות, או שאני הופכת מוזרה כי אני עונה דברים שבכלל לא קשורים לנושא השיחה. אני מבינה שאני שונה. עם אותה ידיעה התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי, שבו הייתה לי מורה משלבת והורים אוהבים ותומכים ומאמינים ומחנכת מדהימה, וכולם עשו למעני הכול, רק שאצליח.

כסלו תשס"ה

"אמא, די. זהו, אני מורידה את המכשירים", הודעתי יום אחד לאמא, ואני כולי נסערת.

אבא ואמא ניסו להרגיע, ניסו להסביר עד כמה מדובר במהלך חסר התחשבות בכל הכסף וההשקעה האישית שהושקעו בי על ידי כל כך הרבה אנשים שפועלים רק כדי שאצליח להשתלב.

בתוכי ידעתי כי ההורים המקסימים שלי ומורת השמיעה וקלינאית התקשורת עשו המון למעני,

בייחוד ההורים שלי, שרצו בשבילי מרופא לרופא וממקום למקום רק כדי לסייע, שהיה להם קשה בעצמם אך תמיד נלחמו למעני, תמיד נלחמו על השילוב המלא שלי.

אבל מה לעשות ובתוכי סערתי, כאבתי. תהיות של זהות צפו בתוכי. מי אני בעצם? האם אני ילדה שומעת? לא בדיוק, יותר נכון בכלל לא. אז אולי אני בכלל חירשת? אבל אני הרי מרכיבה מכשירי שמיעה, אז מבחינת החברה גם כאן התשובה היא לא.

ואנשים לא הבינו אותי.

לא הבינו את הצורך הפנימי שבער בי וכל כך טלטל אותי, למצוא את ההגדרה המדויקת - מי אני? איזו שחר אני?!

בסופו של דבר, לא הורדתי את המכשירים מעליי.

והמשכתי.

והשתדלתי.

ונאבקתי.

והתאכזבתי.

ובכיתי.

ושמחתי.

ונלחמתי.

והגעתי לשלב שהבנתי שאני שחר שהיא

שומעת לא שומעת כזו, חיה בחברה השומעת

ומנסה להשתלב בה. זאת אני.

אלול תשע"ב

בשעה טובה התחלתי את לימודיי באולפנת הרב בהר"ן, אולפנה מקסימה בגדרה שקיבלה אותי כמו שאני. לפעמים הרגשתי שהבנות לא ידעו איך 'לאכול' אותי, אך הצוות החינוכי היה מדהים, עזר לי המון ורק חיפש איך ובמה לסייע.

במהלך הלימודים באולפנה קיבלתי את השתל החדש שלי. שתל קוכליארי שבעצם מתחיל מניתוח שבו מכניסים לראש ולאוזן הפנימית מגנט ואלקטרודות. כאשר מחלימים ממנו, מחברים מכשיר חיצוני די גדול שמתחבר לאוזן ולראש.

'שרוליק' - ככה קראו לו בפנימייה. שתל קוכליארי שחולל ניסים ונפלאות בחיי.

בזכותו שמעתי המון. ובתכלס לא ידעתי מה לעשות עם השמיעה הזאת.

למשל, אני זוכרת את עצמי פותחת ברז ומגלה לתדהמתי שכשפותחים את המים הם משמיעים קול. באולפנה היו לי חברות טובות שהצליחו להבין ולהכיל את הקושי והשמחה והכאב שבכבדות השמיעה הזאת.

השתלבתי והייתי עם הכי הרבה שמחת חיים שיש.

לקחתי את המגבלה והפכתי אותה לאתגר שלי, הרי לכל אחד ואחת בעולם יש איזשהו אתגר בחיים, אתגר שהקב"ה בחר להעניק דווקא לו והוא מתמודד איתו. ואני קיבלתי את אתגר השמיעה.

עם זאת, חשתי שהאתגר שלי לא מוכר. אנשים לא יודעים אף פעם איך להתייחס ואיך לחיות עם זה שעומד מולם אדם כבד שמיעה.

בגיל ההתבגרות שאלתי את עצמי לא פעם

מי בעצם ייאות להתחתן עם אחת כמוני,

שומעת לא שומעת כזאת.

אויש, כמה שהייתי בל"חית (בחורה לחוצת חתונה).

כמה דמיינתי חתונה.

וכמה רציתי בחור שיבין ויכיל ויקבל אותי כמו שאני ולא משנה מה.

עם השנים הבנתי שזה קצת מסובך,

בגלל הבורות,

בגלל האי־הכרה.

עם יד על הלב תשאלו את עצמכם רגע,

כמה כבדי שמיעה עם שתל קוכליארי באוזן אחת ומכשיר שמיעה באוזן השנייה אתם מכירים? והאם הייתם רוצים לחיות עם אחד כזה?

שלא שומע אבל שומע

ושהרבה פעמים הוא קצת מרתיע אנשים זרים.

ערב אחד שאלתי חברה טובה שלי בכנות האם הייתה מוכנה להתחתן עם אדם במצבי

והיא ענתה בנחרצות: "או מיי גאד, לא. זה נראה לי סיוט, לחיות עם חירש".

ואני, השפלתי מבט. חלחלה בי ההבנה

שאומנם היה לי קשה להשתלב בכיתה רגילה, אבל אולי הקושי האמיתי עוד לפניי.

בסוף כיתה י"א החלטתי לצאת לשל"פ - תוכנית של תנועת בני עקיבא שבה שמיניסטים עוזבים את המוסד החינוכי שבו הם לומדים והולכים לחיות וללמוד בבית ספר בעיר אחרת, עיר פיתוח.

זכיתי והתקבלתי לתוכנית.

איתי התקבל בחור אחד, עירוניסט כזה מגבעת שמואל , הכרתי אותו מבני עקיבא והוא היה נראה לי נחמד.

קראו לו בן. ככה בפשטות, בלי קיצורים, זה שמו, בן.

שמתי לב שהוא מתעניין.

מדבר איתי.

שואל שאלות.

ואני, שאני הכי פתוחה בעולם, שיתפתי.

אלול תשע"ה

אני שמיניסטית ושנת השל"פ החלה. החברות החדשות קיבלו את כבדות השמיעה שלי באהבה.

כן, היו צחוקים, אבל הרגשתי שיש עומק מעבר לצחוק.

הרגשתי שהן מבינות אותי.

והבחור המשיך לשוחח ולהתעניין.

בטח, חשבתי לעצמי, למה שבחור שומע ירצה מישהי כבדת שמיעה?!

והתברר שהוא רצה לצאת ולהכיר. נדהמתי.

מה נסגר בן אדם, מי בכלל רוצה כבדת שמיעה ככלה? מי רוצה בכלל לצאת איתי?

והוא רצה.

באמת באמת רצה.

וכל כך הופתעתי והוקסמתי.

הפכנו חברים. חברים דוסים שכאלו.

והוא שיתף את ההורים: "אבא אמא, יש לי חברה, קוראים לה שחר. אה, ודרך אגב, היא כבדת שמיעה, בלי מכשירים היא לא שומעת כלום, אבל אני רוצה להתחתן איתה".

וההורים המודאגים שאלו: "חשבת הלאה? מה יהיה עם ילדים, אולי גם הם יהיו כבדי שמיעה?"

והבחור למזלי נשאר רגוע ומאמין בנו.

ואני התאהבתי בפשטות הקסומה שבה הוא קיבל אותי.

התחתנו לפני שלוש שנים. התחתנתי עם הבחור ההוא, שלימד אותי להתמודד הכי טוב שאפשר עם האתגר של חיי. זכינו לילד מתוק בן שנתיים וחצי, עוז יצחק.

וכן, הוא שומע. וכבר מצליח להבין שאמא לא שומעת, ומסמן לי עם הידיים על האוזניים ואומר בבוקר "אמא מכשיר!" כדי שאשמע אותו. והכול כל כך טבעי ומתוק וחזק.

חשוון תשע"ז

בחרתי ללכת להיות מורה. הרגשתי שהרבה מורים לאורך הדרך העניקו לי, ושלי יש הרבה מה להעניק לאחרים. הרגשתי שהיום תלמידים צריכים מישהו שבאמת יקשיב להם.

קצת אירוני, אה? כנראה שמי שמתקשה פיזית לשמוע, הופך רגיש יותר להקשבה לאחר.

בימים אלו אני לקראת סיום התואר הראשון בחינוך מיוחד וספרות במכללת גבעת וושיגנטון.

אחרי כל שיעור ראשון עם מרצה חדש הייתי ניגשת עם חיוך על השפתיים ומסבירה מי אני ומה זה בדיוק אומר סטודנטית כבדת שמיעה, ומראה להם שאני בסך הכול כמו כולם.

לפעמים זה היה מתיש, להציג את כבדות השמיעה כל הזמן, לתווך את עצמי. אבל באיזשהו שלב הבנתי שחשוב מאוד להגביר את המודעות לכך.

אלול תש"פ

בשנת הלימודים הנוכחית התחלתי ללמד באולפנת חפץ חיים. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לכיתה הוא להביט לתלמידות בעיניים ולספר להן על האתגר בחיי.

בכל שיעור ראשון עם כיתה חדשה, הקרנתי מצגת

וסיפרתי את סיפור חיי והאתגר שמלווה אותי בכל יום ויום.

והן, תלמידות מדהימות, קיבלו אותי באהבה והכילו כמו שלא חשבתי שאפשר.

ושאלו והתעניינו וצחקו וחיבקו.

ואחר כך במהלך השנה הן שיתפו באתגרים המדהימים שהן מתמודדות איתן.

ושמחתי כמו שלא שמחתי בחיים.

אז כן, אני כבדת שמיעה

ואומנם בכיתה לפעמים אני לא שומעת את כולן יחד, אבל הן למדו להרים את היד ואז אני

מתקרבת לעברן

ומביטה בגובה העיניים, מתמקדת בשפתיים

כדי שאוכל לקרוא אותן ולהבין מה שהן אומרות.

בהתחלה זה היה מוזר.

אחר כך הן קיבלו והכילו.

ולבסוף נוצרו קשרים עוצמתיים שלא חשבתי שייווצרו.

וכשעזבתי אותן אחרי חצי שנה מדהימה (כי המורה שלהן חזרה מחופשת הלידה)

בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.

ולמדתי את השיעור הכי גדול שלי לאורך התקופה הזאת:

שלכל אחד בעולם יש איזשהו אתגר בחיים שלו

והשאלה היא מה הוא בוחר לעשות איתו.

אפשר לשבת ולרחם על עצמך ולבכות לאלוקים ולשאול למה דווקא אני.

אבל אפשר לקחת את האתגר הזה ולהפוך אותו להכי שמח שיש ולנקודת החוזק שלך.

פשוט להיות מי שאתה,

הייחודי,

השמח.

כי זה מה שאלוקים היה רוצה,

שנהיה שלמים עם עצמנו

ונדע שהוא בחר לנו את האתגר הכי טוב בשבילנו.

ואצלי, מה לעשות, זו כבדות השמיעה. ואני

שומעת לא שומעת

ואשכרה נהנית מזה.

אייר תש"פ

אז מה כרגע? כרגע אני מחפשת. מחפשת בעיקר אנשים ובתי ספר שיראו שהשד הוא לא כזה נורא,

שיבינו שכבדי שמיעה מסוגלים להכול,

אפילו להיות מורים בישראל.

כל כך הרבה פעמים שמעתי "לא", ו"איך תהיי מורה על 40 תלמידים?" וכאלו שטענו ברצינות תהומית "איך תצליחי? את לא שומעת, אז להשתלט על כיתה?"

ואני מבפנים צוחקת.

נכון, זה קשה להיתקל בבורות.

זה לא קל כשמתייחסים אלייך כאל מוגבלת.

אבל הצחוק הזה, הצחוק שלי, הוא בעיקר מהשנה הזו. כי השנה הוכחתי, בזכות האולפנה המדהימה שבה לימדתי, הוכחתי לעצמי ולעולם שכבדי שמיעה עם שתל ומכשיר מסוגלים להיות מורים!

כן, אשכרה לימדתי בכמה כיתות שברובן היו 35 תלמידות. אני לא באה מתוך גאווה אלא מתוך סלילת דרך לאחרים. והדרך הזאת צוחקת ואומרת לכולנו בביטחון, כן! כבדי שמיעה יכולים! אתם תראו.