הגיע זמן חינוך

על אף שהיא כבר 15 שנה במקצוע, החודשים האחרונים היו ליפעת (שם בדוי), מורה לחינוך מיוחד, אחת התקופות הקשות בעבודתה. "גם מבחינה נפשית וגם מבחינה טכנית", היא מסבירה.

"באופן כללי, החינוך הוא לא עבודה קלה. אני מאוד אוהבת את העבודה ואת התלמידים, ושמחה בהתקדמות של כל אחד ואחד מהם. התקופה הזאת דרשה ממני המון אנרגיות, כי במקביל לעבודה האינטנסיבית, הייתי צריכה כל הזמן להוכיח שאני אכן עובדת. זה גרם לי לשקול מחדש את המשך צעדיי בתחום", היא משתפת.

את היחס המזלזל למורים היא לא ספגה מקמפיין תקשורתי כזה או אחר, אלא בעיקר מאנשים סביבה. "מצאתי את עצמי מצטדקת בכל מקום שהלכתי", היא מתארת, "מצאתי את עצמי עומדת במרפסת ומסבירה לשכנים סביבי שבסך הכול לקחתי רבע שעה הפסקה כדי לנשום אוויר. כל זה תוך כדי שבבית יש חמישה ילדים שצריכים גם הם ללמוד. השכנים שראו אותי יוצאת להתאוורר עם הילד הקטן היו מעירים לי בציניות 'הנה, ככה המורים עובדים'. השתדלתי לא לקחת ללב, אבל האמירות מהסוג הזה לצערי מגיעות מכל כיוון".

יפעת מזכירה שהזלזול במורים היה כאן מאז ומתמיד. "לא מדובר במשהו חדש שהתחיל עכשיו", היא קובעת. "לא בחרתי במקצוע הזה בגלל היוקרה שלו או בגלל משכורת העתק. אבל הורים צריכים להבין שמבחינה חינוכית, לשדר לילד שהמורה שלו לא שווה כלום, גורם לו לזלזל בכל המבוגרים, כולל ההורים שלו. במשבר הקורונה היינו ערוכים למעבר ללימוד מתוקשב בהצלחה רבה, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

כל המשק קרס, אבל רק המורים קיבלו עליהום. מצאתי את עצמי מלמדת תלמידים גם בלילה, כי ביום הם ישנו והייתי מחויבת לתת מענה מסוים, כי יש לי אחריות. עשיתי את זה באהבה ובשמחה ונהניתי מהפרגונים של התלמידים והוריהם".

"לא בחרו במקצוע בגלל השכר"

גם הרב אבישי מזרחי, איש חינוך שבשמונה שנים האחרונות ניהל חטיבת ביניים בנתניה, מוטרד מהמצב. "ברור שהתקופה הזאת מחדדת את השאלה של תפקיד המורה. טענות ברוח 'אם המורים יכולים ללמד וירטואלית, בשביל מה צריך בית ספר' וכדומה". הרב מזרחי קובל על כך שרוח זו משפיעה גם על תפקוד המורים עצמם. "אני נמצא בהרבה פורומים של מורים, והם נעלבו מהקולות הללו. אני רואה כמה דם, יזע ודמעות משקיעים המורים גם בתקופה הזאת. אני יושב בוועדה של רשת אמי"ת.

התלמידים שלהם נמצאים חודשיים בבית והמורים חדורי תחושת שליחות, עם ברק בעיניים, חושבים חינוך, חולמים חינוך ועסוקים בהגדלת התלמידים שלהם, להפוך אותם להיות משמעותיים ולתת להם אופק. זה כל כך רחוק מבייביסיטר. או שההורים עוצמים עיניים, או שיש להם חוויות שליליות ממורים מסוימים. נכון, יש גם מורים שבאים לעבודה ולא לעבוד, אבל המיינסטרים של המורים אוהבים את התלמידים, ולא בחרו במקצוע בגלל תנאי העבודה. זה מקצוע מאוד שוחק, ומה שמחזיק את המורים זה לא השכר, אלא המשמעות ותחושת השייכות".

זווית נוספת לאתגר המקצועי של המורים, שאותו הם צלחו ובגדול, מספקת ד"ר אפרת גרוסמן, ראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת אמונה. "המורים אצלנו עבדו כרגיל, אפילו הרבה יותר באינטנסיביות, כי היו צריכים להפוך את השיעורים למתוקשבים, מה שהצריך בנייה פדגוגית מחודשת. הסטודנטים חזרו הביתה, הציוד שלהם נשאר במכללה ופתאום צריך ללמד בלי החומרים, כך שהיצירתיות פרצה. תוך ימים ספורים המורים שינו את הראש ועבדו פי כמה וכמה כדי להפוך את השיעור להיות רלוונטי ועדכני. הוצאנו את המקסימום מהתקופה הזאת. עשינו הכול כדי שהלמידה תימשך כסדרה. בגלל שאנחנו נמצאים בעולם החזותי, נפתחנו לאפשרות להתייחס לכל מוזיאון או גלריה שנפתחו, מה שהפך את השיעורים לעשירים הרבה יותר. היצירתיות בבניית השיעורים הביאה לשימוש בכל מיני חומרים שלא השתמשנו בהם עד היום. תוך כדי השיעור היה אפשר להסתובב במוזיאונים ברחבי העולם ולהתרשם מעבודות. מבחינתנו, המורים עשו עבודה הרבה יותר רחבה ומעמיקה והרבה יותר יצירתית. לקחנו את היצירתיות ואת החשיבה מחוץ לקופסה, לקחנו את משבר הקורונה והפכנו אותו לחוויה מרתקת".

במהלך ימי הסגר התעוררה בישראל שוב וביתר שאת סוגיית היחס למורים. הטענה שהועלתה היא שעובדי ההוראה לא מוכנים להיכנס מתחת לאלונקה ולהירתם ללמד בשעת משבר מהקשים שידענו. "בכל שנה מחדש, לקראת החופשות, שאלת השאלות שנשאלת היא בנוגע לתנאי ההעסקה של המורים ולשם מה ימי החופש המרובים", מזכירה ד"ר סיגלית רוזמרין, ראשת מכללת אפרתה. "זה לא עולה במהלך חודשי הלימודים. בקורונה המשק ניסה להתמודד עם המצב המאתגר שנכפה עלינו. גם המורים התמודדו בגבורה והשקיעו באהבה ובמסירות את זמנם ומרצם כדי להיות בקשר עם התלמידים, להקשיב להם - תוך התמודדות עם הרבה קשיים אובייקטיביים: מחשב אחד בבית עם חמישה ילדים, אחים קטנים שלא תמיד אפשרו. לאט לאט התחילו בבתים להרגיש את הקושי. הראשונים שהתבקשו לתת את הפתרון היו המורים, מה שהציף מחדש את הדיון הציבורי בנושא למה המורים צריכים בכלל חופש.

"הסוגיה הזאת עולה בגלל קושי אמיתי", קובעת ד"ר רוזמרין, "ההורים העובדים צריכים למצוא פתרון לילדים בתקופת החופש. אף אחד לא מתכחש לזה. מבחינת ההורים, כל השנה נוח להם שיש מי ששומר על הילדים, מקנה להם ידע ואפילו לוקח לטיול שנתי. בחופש יש להם קושי אמיתי. לכן, לא מעמד המורה נדון כאן, אלא מציאת פתרון לשמירה על הילדים. המדינה היא זו שצריכה לתת את הפתרון, ולא המורים. בית הספר של החופש הגדול נותן מענה מסוים. זה יכול להיות מדריכים של קייטנות או אנשי חינוך בלתי פורמליים. לא סתם החליטו שהמורים צריכים חופש. לא רק הם צריכים את החופש, גם התלמידים זקוקים לתעסוקה אחרת בחופש".

מעבר לזה, ד"ר רוזמרין מבקשת להבחין בין מעמד במקצוע רגיל שנקבע על פי השכר, התפקוד וההשקעה הנדרשת, לבין המורים. "במקרה של המורים, השכר לא הולם את התפקיד וההשקעה הנדרשים. במקצוע הזה יש הרבה עשייה, וגם הרבה סיפוק. לזה מתגייסים פרחי ההוראה הצעירים. עשייתם הרבה של המורים שנמצאים בשטח ומלמדים מתקבלת בדרך כלל בהערכה אינסופית, לכן מעמד של מורה הוא בעיני המתבונן. מורה שמאמין שלא השכר יקבע את מעמדו, ילך בראש זקוף וירגיש במעמד מכובד, יוכל ללמד במסירות ובאהבה ולתת לילדים מה שצריך".

"אין ספק שהתפקיד הראשי של מערכת החינוך הוא לא להיות בייביסיטר. אחרת היו לוקחים בייביסיטר ב־30 ש"ח לשעה וגמרנו", אומר באירוניה ד"ר חיים שקד, ראש המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום. "מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שמערכת החינוך מהווה חלק בלתי נפרד מהמשק הישראלי, שבנוי כך שההורים הולכים לעבודה והילדים לבית הספר. ברגע שהמערכות לא מסונכרנות זו עם זו - יש כאן בעיה. מערכת החינוך לא נועדה להיות בייביסיטר, אבל היא בוודאי צריכה להיות מסונכרנת עם ימי העבודה והחופשה של ההורים".

תקופת הקורונה גרמה נזק לתדמית של המורים.

"גם כך מעמד המורים לא היה מספיק גבוה, ועכשיו הוא חטף מכה נוספת. הדימוי הציבורי משליך באופן ישיר על השאלה מי רואה את עצמו מתאים להוראה. ברגע שמעמד המורים נפגע, איכות האנשים שבאים למקצוע יותר נמוכה, איכות ההוראה פחות טובה, והתוצאות הלימודיות של התלמידים בהתאם. לצערנו, קל לקלקל אבל לוקח הרבה זמן לתקן. בסוף את המחיר כולנו משלמים".

לדידו של ד"ר שקד, יש לבצע שורה של צעדים לחיזוק מעמד המורים בישראל, ובראשם העלאת שכרם של מורים מתחילים. "צריך לעדכן את מבנה השכר כך שמורים בתחילת הדרך יקבלו שכר ראוי שימשוך אנשים טובים למערכת. אנשים לא מסתכלים על שיפור השכר לאורך השנים. במקביל, צריך להעלות את רף הקבלה ללימודי הוראה, לקבל פחות ולהעלות את היוקרה של המקצוע. גם קמפיינים תדמיתיים שיחזקו את מעמד המורה יכולים להועיל. וכמובן - כל מי שמתבטא בבמות ציבוריות, שלא ישתלח במורים אלא יעצים ויכבד אותם, במיוחד אם הוא נושא תפקיד ציבורי".

שיח על חובות וזכויות

"יש הבדל גדול מאוד בין המפגש האישי עם המורה בתוך בית הספר, ששם אנחנו פוגשים הרבה הערכה והכרת טובה של הורים ותלמידים למורים, לבין ההשתלחות הציבורית, ששם המורים הפכו לשק החבטות של הציבור הישראלי", מציינת ד"ר ברכי אליצור, ראשת קמפוס הנשים במכללת הרצוג. "רק לאחרונה קראתי על ראש אולפנה שראש ועד החליט לפטר, בעוד שהתלמידים והצוות הרעיפו על ראשו שבחים רבים, על אף שלחלקם אין שום אינטרס בעניין".

לשיטתה, העליהום על המורים התחיל ממצוקה אמיתית של הורים שמצאו את עצמם בתוך משבר הקורונה והכאוס הגדול כמי שצריכים למצוא פתרון גם לילדיהם, והשליכו את החרדה, הכעס והתסכול מהמצב על מי שאמור להיות אחראי עליהם בזמן שגרה.

"ההוכחה לכך שלא מדובר בטיעון אמיתי, אלא במצוקה וחיפוש האשם התורן, היא שגם בשלבים הראשונים של פגרת הקורונה, כאשר המורים התגייסו וחוללו יש מאין תוכניות ללמידה מרחוק - הטענות לא פסקו, והמורים הואשמו כמי שמטילים עול למידה על ההורים, שנדרשים לסייע לילדיהם בלמידה מרחוק. מה בדיוק יכלו המורים לעשות, במציאות שלא אפשרה לקיים לימודי שגרה? צריך להבין שהקושי הראשוני של הקורונה לא פסח על המורים, בתוך הבלבול הגדול הייתה מוטלת עליהם האחריות להמשיך לדאוג במקביל לילדיהם הקטנים, להוריהם המבוגרים וגם לשלושים ויותר תלמידיהם. הם ישבו והמירו יחידות מושקעות ללמידה מרחוק, ובמקביל המשיכו לשמוע עד כמה הם אוכלי חינם ובטלנים".

לד"ר אליצור ברור שלו היו מבקשים מהמורים להתגייס למשימה וללמד מחוץ למסגרת הרגילה, אחוזים גבוהים היו נענים בחיוב. "אבל אם השיח הוא על חובות וזכויות, ובמסגרת זו מערערים על ימי החופשה של המורים, בלי להבין את מורכבות המקצוע ואת הצורך לנצל את ימי החופשה לבניית יחידות לימוד חדשות, ואת העובדה שימי החופשה מעוגנים בגובה המשכורת - קשה לבוא בטענות כשהמורים משיבים באותו מטבע ומדברים גם הם על זכויות. כל השיח היום הוא של חובות וזכויות", היא אומרת בצער, "בשנים שעבדתי במערכת החינוך היו כל כך הרבה תחומים שבהם המורים עבדו ולא קיבלו עליהם שכר, והיה ברור שהם עושים זאת ובשמחה. היום למשל, מורים מקבלים תשלום על נוכחות עם התלמידים בשעת התפילה בבוקר, ובוודאי על נוכחות בשבתות כיתה. לפני 20 שנה היה ברור שמורים בבתי ספר דתיים מתפללים עם התלמידים, והמורים על משפחותיהם נוכחים בשבתות כיתה, ישיבה ואולפנה, מבלי שיהיה לכך ביטוי בגובה השכר. מרבית המורים שאני פוגשת בוחרים במקצוע ההוראה מתוך אידאולוגיה. במסגרת האידאולוגיה הזו הם עושים מעל ומעבר למה שנדרש על פי חוזה חובות וזכויות, ומעבר לכך, תראו לי עוד מקצוע בעולם שבו אדם משקיע את מיטב שנותיו בהכנת חומרים, ואז בלחיצה על כפתור 'שלח' הוא מעביר את כל מה שהכין במשך שנים רבות למורה חדש, כדי להקל עליו את שנות ההוראה הראשונות. קרה לי לא פעם שקיבלתי דרישת שלום מדפים שהכנתי לפני הרבה שנים כשמצאתי את הילדים שלי לומדים מתוכם לבחינה, ולהם לא היה שמץ של מושג על כך. העליהום על המורים הוא בלתי מוצדק, הוא מחליש והוא בלתי הגון, אני מקווה שהחוסן האישי שהמקצוע הזה דורש מסייע להם להתגבר על כפיות הטובה שהורים רבים כל כך מפגינים. ואני גם מקווה שברבות הימים פערי השפה והבדלי תודעת השליחות שבין המורים לבין הוועדים המייצגים אותם יצטמצמו, וממילא הציבור הרחב יתוודע למסירותם של המורים, שאיננה תלויה רק בגובה השכר ובספירת ימי העבודה".

לכנות את המורים מנהיגי חינוך

לשיטתו של שמואל שנהב, מנהל בית הספר לתואר שני וראש התוכנית להכשרת מנהלים 'אבני ראשה' במכללה ירושלים, בעיית הזלזול במורים נובעת מכך שהמורים נתפסים גם בעיני עצמם, וממילא אצל אחרים, כנושאי משרה ולא כמנהיגים. "אחת הטעויות הגדולות היא שמנהלים לא מכנים את המורים 'מנהיגי חינוך', והשאירו אותם קצת מאחור. הם לא משכילים לראות את המורים כמנהיגי כיתה וכמנהיגי דרך. אשר על כן, מעמד המורה נשחק. ייתכן שהגדרות התפקיד שלו ישתנו מפעם לפעם, אבל הוא עצמו נשאר אותו דבר. כאשר רואים את המורה כמנהיג, הוא צריך לעשות שינוי והוא יתחיל להוביל", הוא אומר, ומוסיף: "הקורונה הוכיחה שמי שכבר תפס את עצמו כמנהיג, ידע להתנהל בקורונה ביתר יעילות ומקצועיות. לעומת זאת, מורים שנתפסו בעיני עצמם ובעיני אחרים כנושאי משרה בלבד, לא ידעו לחולל את השינוי הנדרש, ומשכך מעמדם נפגע. הרבה מאוד מצוות ההוראה שידעו להנהיג ולהתאים עצמם למציאות החדשה, התגלו במלוא כוחם. משרד החינוך רץ היישר אל דרכי ההוראה ודילג על השלב של עבודה מסוימת עם המורים, לשנות את התפיסה הכוללת שלהם ולהפוך אותם למנהיגים, כדי להתאים אותם הרבה יותר למצב החדש".

בנצי דל, יו"ר הנהלת קריית החינוך גבעת וושינגטון, אומר כי מדובר בסימפטום של בעיה רחבה הרבה יותר, שכלל אינה קשורה למורים או למשרד החינוך: "יש לנו תכונה מגונה - אנחנו טובים בלא להעריך כל מגזר או מקצוע כלשהו. לא את השוטרים, לא את השופטים, לא את חברי הכנסת והשרים וכיוצא בזה. אולי הגורם היחיד שאנו יודעים להעריך יחסית הוא המסגרות הצבאיות. אין ספק כי גם במקצוע ההוראה, כמו בכל מקצוע אחר במדינה, ישנן גם תופעות שאינן חיוביות. הנטייה היא להיטפל לשוליים השליליים, שהם מיעוט אפסי מתוך 150 אלף עובדי ההוראה. לצערי, כך אנו בכל התחומים. הטענה כי המורים זוכים ליחס מזלזל ומשפיל היא עיוות המציאות ורחוקה מן האמת הצרופה. בנוסף, הטענה שנשמעה לאחרונה כאילו המורים לא נכנסו מתחת לאלונקה, אף היא לקוחה מעולם הדמיון הצבאי. טענה זו מופרכת לחלוטין. הייתי אף מגדיר אותה כאכזרית וכפוית טובה".

דל מבקש להזכיר כי כל המקטרגים, אשר כנראה לא עמדו מעולם תחת אלונקה, לא עמדו מעולם מול כיתת תלמידים, גם לא בימי שגרה. "הם גם מעולם לא התנדבו לעבוד בתנאי זום ולמידה מרחוק, דבר שרוב רובם המוחלט של עובדי ההוראה עשו במסירות בתקופת הקורונה. תקופת הקורונה הקצינה עוד יותר את היחס כלפי המורים, כאילו הם חלק נפרד מכלל הציבור. המורים כולם פעלו בהוראה מרחוק תוך הטמעת הטכנולוגיות במהירות שיא. הם הכינו מערכי שיעור מותאמים ללמידה מרחוק, תוך הכלת הצרכים של תלמידיהם בתקופת המשבר והקניית תכנים לימודיים וחינוכיים דרך המסך. התחושה בקרב הציבור הייתה שהמורים צריכים לתת פתרונות מושלמים כבשגרה גם בתקופת משבר. ציפייה זו מוטעית מיסודה"

"אחת הנקודות החשובות שצריך לתת עליהן את הדעת, שממנה נובע היחס כלפי המורים, היא ההבנה שהמורה אינו שמרטף ששומר על הילדים, ומאידך אינו מורה פרטי שמעביר ידע מקצועי. המורה הוא מחנך", מבהיר דל. "תפקיד זה אומנם כולל בתוכו את המרכיבים של אחריות על התלמיד והקניית ידע, אך מעל לכל אלה הוא נועד להקנות ערכים, לבנות אישיות, לעצב את דמות התלמיד, למצוא את החוזקות והחולשות בכל אחד ולהעצים אותו, לכוון כל תלמיד לדרך הנכונה לו, להשפיע עליו ולהוביל אותו להצלחה. זו אחריות עצומה. לצערי, בעיני חלקים מהציבור בישראל המורה נתפס כמעביר ידע שאחראי על התלמיד משעות הבוקר ועד הצהריים. ציבור ההורים צריך לזכור דבר עקרוני נוסף - מערכות החינוך השונות אינן משחררות את ההורים מחינוך ילדיהם. צריך לזכור שהתלמיד נמצא במסגרת חינוכית במשך כשש שעות ביום. לפי חשבון זה, נותרו עוד 18 שעות שבהן הוא נתון להשגחתם ולחינוכם של ההורים. לכן, על ההורים מוטלת החובה לתת כתף למחנכי ילדיהם".

באופן מפתיע, דל נצמד לתשובה השבלונית המקובלת לשיפור במעמד המורים: העלאת השכר. "מעבר לשכר, ישנם דברים עקרוניים שהם בידי הרשות המבצעת בהתייחסות למקבלי ההחלטות ובעיקר משרד האוצר. כך למשל, המדיניות בשנים האחרונות של משרדי האוצר והחינוך, המבקשת לצמצם באופן משמעותי ביותר את המכללות להכשרת מורים בארץ, היא מוזרה ביותר אם לא למעלה מזה. יתרה מזו, יש לי ביקורת קשה על משרד החינוך בעצם העובדה שנותן ידו לוותר על הלוז של מערכת החינוך, קרי הכשרת מורים, ולהעבירו למועצה להשכלה גבוהה, שכיום נמצאת בכלל בידי שר אחר, שר ההשכלה הגבוהה ורשויות המים. זו בעיה קשה וקריטית יותר".

לא רק הקניית ידע

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מערכת החינוך התמודדה בחודשים האחרונים עם אתגרים חסרי תקדים. מעת שנסגרה מערכת החינוך, מורי וגננות ישראל הובילו את הלמידה מרחוק מסביב לשעון, והצליחו ליצור בימים של חירום ואי־ודאות סדר יום לימודי, חברתי וערכי לטובת תלמידי ישראל. הלמידה מרחוק היוותה מענה חיוני וקריטי, הן בפן הלימודי והן בפן הרגשי. עובדי ההוראה מהווים את עמוד התווך ומגלים מסירות ומחויבות שראויות לכל הערכה. המורים הם עמוד התווך של החינוך, ולאור זאת מקדם המשרד שורת תוכניות לחיזוק מעמד המורה.

בין התוכניות ניתן לציין את הגדלת מספר עובדי ההוראה בעלי תואר שני, שיפוץ חדרי מורים, פיתוח מערכת מקוונת לאיתור הון אנושי איכותי, הגדלת מספר תומכי הוראה בכיתות, והתוכנית לליווי מורים בתחילת דרכם על ידי מורים ותיקים. המשרד מאמין במורים ורואה בהם את חוד החנית של המערכת, והוא ימשיך לפתח תוכניות לחיזוק מעמדם, לחיזוק ההוראה והלמידה למען קידום ילדי ישראל".