איך הגיע השמאל ל'בילאדי בילאדי'

מנכ"ל תבור מתקשה להבין איך התדרדר השמאל הציוני, שהיה חוד החנית של העשייה הציונית, להפגנה עם דגל אש"ף המסמל טבח ורצח יהודים.

שמעון כהן , ט"ו בסיון תש"פ

הפגנת השמאל הקיצוני
הפגנת השמאל הקיצוני
צילום: אבשלום ששון, פלאש 90

עמיחי שקלי, מנכ"ל עמותת תבור, צפה במראות מהפגנת השמאל אמש והדברים העלו בו מחשבות על אבדן דרכו של השמאל הציוני.

"זה מחזה בלתי נתפש", אומר שקלי בהתייחס לנשיאת דגל אש"ף בהפגנה. "צריך לזכור מה מסמל ומה מייצג הדגל הפלשתיני בעיני הישראלי. הוא מייצג ספורטאים כפותים מועלים באש במסוק במינכן, הוא מייצג מורים וילדים שחוטים במעלות ובאביבים, מייצג את פיגוע כביש החוף ואת מלון פארק. זה מה שמסמל הדגל הפלשתיני. זה מה שהם בחרו לקדש. הזהות הפלשתינית כולה בנויה על שלילת הציונות ואין בזהות הזו יסוד חיובי".

"היסוד של הזהות הזו היא הנכבה שזה 48', הנכסה שזה 67', ובהמשך יום האדמה ואירועי אוקטובר. אם אתה לוקח את המאבק בציונות מהזהות הפלשתינית אתה נשאר בלי כלום", אומר שקלי ומזכיר עוד כמה פרטים מעברם של ערביי ישראל: "התנועה הזו הוקמה על ידי חאג' אמין אל חוסייני שעמד גם מאחורי הפרהוד בעיראק, גם מאחורי מאורעות תרפ"ט, מאחורי הקמת יחידות אס אס ותעמולה בכל רחבי המזרח התיכון וקשר מתמשך ועמוק עם הנאצים. הוא אחראי לאופן שבו טיפלו בקורבנות הל"ה. זה אדם כל כך אכזרי והוא שבנה תנועה שהתרסקה ב-48' וקמה מחדש על ידי ערפאת ואבו זיאד שהקימו את הפתח ואחר כך את אש"ף על ידי הליגה הערבית ואז נולד הדגל הזה שהוא העתק הדגל הלאומי הערבי של סייק".

"כשרואים ישראלים מניפים דגל כזה אתה שואל מה עובר לכם בראש? התחלקתם על השכל?", שואל שקלי שאינו מקבל את הניסיון בשמאל להסביר שהדגל הפלשתיני מייצג היום משהו אחר, את החירות, העצמאות והשחרור הפלשתיניים:

"בכל הפגנה של ה-BDS מדברים על פלשתין חופשית מהים ועד הנהר. מי שטוען שהדגל הזה שינה תוכן שיבדוק מה קורה בהפגנות בעולם. אין מקום למדינה יהודית בארץ ישראל לשיטת הפלשתינים. זה מאבק מוחלט במדינת ישראל ובציונות. כך זה היה וכך זה נשאר. ראינו מה היה שווה פרס נובל שזכה בו יאסר ערפאת ומה אבו מאזן מקדש כשהוא לא מוותר על משכורות שניתנות למחבלים על פי קצבת דם הישראלים שהם רצחו. בעיניי זה לא קשור לימין או שמאל אלא לשאלה אם אתה רואה את עצמך חלק מהאומה הישראלית, אומה חפצת חיים או שוויתרת על זכותך להיות עם ריבון בארצו".

מוסיף שקלי: "אדם שמפגין לצד או עם דגל פלשתין ויתר על מגילת העצמאות ועל הרעיון שליהודים מגיעה מדינה".

לאחר ההפגנה פרסם שקלי פוסט ובו הוא תוהה מה קרה לשמאל הציוני, ועל תוכן הפוסט הזה שלו הוא אומר: "איך קורה שתנועה שהייתה במשך שנות דור חוד החנית של התנועה הציונית, מבורוכוב סירקין ומשה הס ועד להקמת ההגנה ותפארת ההתיישבות העובדת, דורות של חלוצים ולוחמים, איך קורה שתנועה מפוארת מסיימת את דרכה כששרים בהפגנה שלה בילאדי בילאדי', בהתנגדות למימוש חבלי ארץ אסטרטגיים למדינת ישראל, כך זה מאז תכנית אלון. מדובר באזורים שעד לא מזמן לא היה ויכוח בקרב כל מי שהגדיר את עצמו ציוני, מרבין ועד לימין. איך הפך השמאל למתנגד לריבונות בבקעת הירדן, בגוש עציון ובירושלים המאוחרת? מאיפה הדבר הזה בא?".

בהמשך הדברים התייחס שקלי לראיית העולם המפרשת את מונח האידאליזם ככזה שמבטא התייחסות לחלש ולכובש ולא מדובר עוד באידאליזם בנוסח שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. לטעמו של שקלי הנוער השואף להשפיע ולהרעיף טוב על סביבתו מוצא את עצמו חי בפער עצום בין זהותו הלאומית לזהותו היהודית. לדבריו לפער בין שתי הזהויות נכנסו רעיונות שמגיעים מהעולם הרחב.

"הרעיון שתופס אחיזה הוא התנועה הפרוגרסיבית מהקמפוסים, שיח שמפתח את שיח הדיכוי, המגזר ועוד. התפיסה היא שמעצם היותנו חברת רוב אנחנו מדכאים מנשלים ולא לגיטימיים. אנחנו רואים כעת את הפסל של לינקולן מחולל עם גרפיטי. זה אבדן דרך מוחלט".

"שאלת הזהות היא זו שעומדת במוקד ההפגנה ובמוקד השאלה של מה שקרה לשמאל הציוני, שרצה להתנתק מהגלות והגלותיות, לנתץ את הגלות בשם גיבורים כמו בר כוכבא, הם ניפצו את חומת הגולה ותוך כדי כך ניפצו את חומת הזהות היהודית וגדל דור שהזהות הזו זרה להם, אבל אי אפשר לבסס זהות ציונית ללא זהות יהודית".

שקלי מוצא גם בשמאל מנהיגות שבבסיסה מדברת אחרת ודוגמא לכך הוא מציג את השר איציק שמולי שבשעתו נאבק מול סתיו שפיר על הצבת דגלי ישראל במחאת הדיור, אך לטעמו מנהיגים שכמותו נסחפים "ונגררים אחרי ניצן הורוביץ, שמזמן כבר אין קשר בינו לבין ציונות. הוא איש הסוציאליזם העולמי, הוא קרוב לחד"ש יותר מכל תפיסה ציונית, כך גם אחרי תמר זנדברג ואלדד יניב, אבל אפשר להתנחם בכך שזנדברג יניב והורביץ מייצגים חלק מאוד קטן מכלל החברה בישראל שהרוב בה הוא ציוני. צריך להתמודד עם כך שלשמאל הפוסט ציוני יש אחיזה מאוד חזקה ולא פרופורציונאלית במערכת המשפט. דוגמא לכך הוא השופט פוגלמן שידע לעמוד בתוקף על הרס כל בתי נתיב האבות בגלל איזו מפה של שלום עכשיו והוא זה ששלל הרס ביתו של המחבל ששלח את החוליה לרצוח את דביר שורק הי"ד. זו פעולה מתוך השקפה פוסט ציונית. זה לא כל שופטי בג"ץ אבל זה הרוב. כך זה גם באקדמיה ובתקשורת".

לטעמו של שקלי "העמדה הציונית הרווחת בציבור הישראלי לא זוכה לייצוג מספיק בקרב העילית ומובילי דעת הקהל, השאלה היא מה יהיה הלאה. אם זה לגיטימי להניף דגל פלשתיני ולשיר 'בילאדי בילאדי', אז אנה אנו באים?".